(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
נג. אין אמה העבריה נוהגת ולא עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג בין עבד עברי שמוכר עצמו בין זה שמכרוהו בית דין וכבר ביארנו מתי בטלו היובלות. (עבדים פ"א)
נד. העכו"ם יורש את אביו דבר תורה, אבל שאר ירושותיהן מניחין אותו לפי מנהגם. (נחלות פ"ו ה"ט)
נה. והגר אינו יורש את אביו העכו"ם אלא מדבריהם תקנו לו שיירש כשהיה שמא יחזור למרדו, ויראה לי שתנאי מועיל בירושה זו הואיל ואין העכו"ם מחוייב לעמוד בתקנת חכמים, ואין העכו"ם יורש את אביו הגר ולא גר יורש את גר לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. (נחלות פ"ו ה"י)
נו. …עובד כוכבים וגר שירשו את אביהן עובד כוכבים יכול הגר לומר לעובד כוכבים טול אתה עבודת כוכבים ואני מעות, טול אתה יין נסך ואני פירות, ואם משבאו לרשות הגר אסור. (עבודה זרה פ"ז ה"ה)
נז. עבד כנעני נקנה בחמשה דברים וקונה את עצמו בשלשה, נקנה בכסף או בשטר או בחזקה או בחליפין או במשיכה, וקונה את עצמו בכסף או בשטר או בראשי איברים, ועבד קטן הרי הוא כבהמה ונקנה במשיכה כמשיכת הבהמה וכבר ביארנו בתחלת ספר זה כל הדרכים שהעבדים נקנין בהן. (עבדים פ"ה ה"א)
נח. כיצד קונין את הבהמה במשיכה, אין צריך לומר אם משכה והלכה או שרכב עליה והלכה בו שקנה, אלא אפילו קרא לה ובאה או שהכישה במקל ורצה בפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה, והוא שימשוך בפני הבעלים אבל אם משך שלא בפני הבעלים צריך שיאמר לו קודם שימשוך לך משוך וקנה. (מכירה פ"ב ה"ו)
נט. ומה היא החזקה בקניין עבדים, שישתמש בהן כדרך שמשתמשין בעבדים בפני רבו, כיצד התיר לו מנעלו או שהנעיל לו מנעלו, או שהוליך כליו לבית המרחץ, או שהפשיטו או סכו או גרדו או הלבישו או הגביה את רבו קנה וכן אם הגביה הרב את העבד קנה. (מכירה פ"ב ה"ב)
ס. גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו והיו בהן עבדים גדולים, קנו עצמן בני חורין, אבל העבדים הקטנים הרי הן כבהמה וכל המחזיק בהן זכה בהם, וכבר ביארנו דרכי החזקה שיקנו בהם את העבדים. (זכיה ומתנה פ"ב הי"ז)
סא. כיצד קונה את עצמו בכסף כגון שנתן אחד לרבו מעות ואמר לו על מנת שיצא עבדך בהם לחירות כיון שקיבל הרב את הכסף או שוה כסף יצא העבד לחירות, ואין צריך דעת העבד שזכות היא לו וזכין לאדם שלא בפניו, וכן אם נתן אחד לעבד מעות ואמר על מנת שתצא בהם לחירות אם רצה האדון לקבל המעות יצא העבד לחירות ואם לא רצה לא קנה העבד המעות שלא נתן לו אלא על מנת שיצא בהם לחירות, ואחד הכסף או שוה כסף בין לקנותו בין להקנות עצמו לו. (עבדים פ"ה ה"ב)
סב. כיצד בשטר כותב לו על הנייר או על החרס הרי את בן חורין או הרי את של עצמך או אין לי עסק בך וכן כל כיוצא בזה בענין זה שזה הוא גופו של גט שחרור ומוסר לו את השטר בפני שני עדים או שהיו העדים חתומים בו ומסרו לו בינו לבינו הרי זה יצא לחירות שהרי גיטו וידו באין כאחד, אמר לו שלא בכתב הרי את בן חורין הרי את של עצמך אף על פי שהעידו עליו עדים בב"ד ואף על פי שקנו מידו עדיין לא נשתחרר שאין העבד יוצא לחירות אלא בכסף או בשטר או בראשי איברים, והכותב לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם לא אמר כלום. (עבדים פ"ה ה"ג)
סג. הכותב גט שחרור לעבדו וזיכה לו בו על ידי אחר ואמר זכה בגט זה לפלוני עבדי יצא לחירות אף על פי שלא הגיע גט לידו שזכין לאדם שלא בפניו, אבל אם אמר תנו גט זה לעבדי אינו יכול לחזור בו ולא יצא העבד לחירות עד שיגיע הגט לידו, לפיכך האומר תנו גט זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה. (עבדים פ"ו ה"א)
סד. כיצד בראשי איברים המכה את עבדו בכוונה וחסרו אחד מכ"ד ראשי איברים שאינן חוזרין יצא לחירות וצריך גט שחרור, אם כן למה נאמר בתורה שן ועין לידון מהן מה שן ועין מומין שבגלוי ואינן חוזרין אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין יצא העבד בו לחירות, אבל המסרס עבדו בביצים או החותך לשונו אינו יוצא לחירות שאינן מומין שבגלוי, וכן המפיל שן הקטן אינו יוצא לחירות שהרי סופו לחזור. (עבדים פ"ה ה"ד)
סה. אין יוצא בראשי איברים אלא עבדים שמלו וטבלו שהרי ישנן במקצת מצות אבל העבד שהוא בגיותו אינו יוצא בראשי איברים, אלו הן ראשי איברים שאינן חוזרין: אצבעות ידים ורגלים עשרים ראשי האזנים וראש החוטם וראש הגויה וראשי הדדין שבאשה אבל העינים והשינים הרי הן מפורשין בתורה. (עבדים פ"ה ה"ה)
סו. היתה לו אצבע יתירה וחתכה אם נספרת על גב היד עבד יוצא בה לחירות, היתה עינו סמויה וחטטה עבד יוצא בה לחירות שהרי חסרו אבר, והוא הדין לאחד מראשי איברים שהוא בטל ואינו עושה בו מלאכה שאם חתכו הרי חסרו אבר ויצא לחירות. (עבדים פ"ה ה"ו)
סז. הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחירות, הכהו כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות. (עבדים פ"ה ה"ז)
סח. הכהו על עינו וחסרה מאורה, על שנו ונדדה, אם יכול להשתמש בהם אינו יוצא לחירות ואם לאו יצא לחירות. (עבדים פ"ה ה"ח)
סט. היתה עינו כהה וחסר מאורה או שנו נודדת והכהו האדון והפיל השן הנודדת או סמא העין הכהה אם היה משתמש בהן כל שהוא יצא לחירות ואם לאו לא יצא לחירות. (עבדים פ"ה ה"ט)
ע. הרי שהיה רבו רופא ואמר לו כחול לי עיני וסמאה חתור לי שיני והפילה שחק באדון ויצא לחירות שאע"פ שלא נתכוין להזיק הרי נתכוון לנגוע באיברי העבד ונסתכן בהן, ואין צריך לומר אם היתה עין העבד כואבת והיה רבו אומן ועקרה לו שהרי יצא לחירות. (עבדים פ"ה הי"ג)
