פסקי הלכות, מסכת קדושין, פרק שלישי

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

א. העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקידשה לעצמו הרי זו מקודשת לשליח, ואסור לעשות כן, וכל העושה דבר זה וכיוצא בו בשאר דברי מקח וממכר נקרא רשע. (אישות פ"ט הי"ז)

ב. האומר לאשה הרי את מקודשת לי בזה על מנת שאתן ליך מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום אם נתן לה בתוך שלשים יום מקודשת ואם עברו השלשים יום ולא נתן אינה מקודשת. הרי את מקודשת לי בזוזים אלו לאחר שלשים יום, אף על פי שנתאכלו המעות בתוך שלשים יום הרי זו מקודשת לאחר שלשים יום, ואם חזר בו בתוך השלשים או חזרה היא אינה מקודשת. (אישות פ"ז ה"י)

ג. בא שני וקידשה בתוך שלשים יום הרי זו מקודשת לשני לעולם, לפי שבשעה שקידשה השני לא היתה מקודשת ותפסו בה קידושי שני ונעשת אשת איש ולאחר השלשים יום כשיבואו קידושי ראשון ימצאו אותה אשת איש ונמצא הראשון כמי שקידש אשת איש שאין הקידושין תופסין בה. (אישות פ"ז הי"א)

ד. האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום בדינר זה ובא אחר וקידשה בתוך השלשים יום הרי זו מקודשת מספק לשניהם, לפיכך שניהם נותנין גט בין בתוך השלשים יום בין לאחר השלשים יום. הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום, ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרים יום, ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרה ימים, אפילו הן מאה על הסדר הזה קידושי כולן תופסין בה וצריכה גט מכל אחד ואחד מפני שהיא מקודשת לכולן בספק. (אישות פ"ז הי"ב)

ה. הנותן מעות לחבירו לקנות לו קרקע או מטלטלין והניח מעות חבירו אצלו והלך וקנה לעצמו במעותיו מה שעשה עשוי והרי הוא מכלל הרמאין. (מכירה פ"ז ה"י)

ו. היה יודע שזה המוכר אוהב אותו ומכבדו ומוכר לו, ואינו מוכר למשלחו הרי זה מותר לקנות לעצמו, והוא שיחזור ויודיעו, ואם מפחד שמא יבא אחר ויקדמנו לקנות הרי זה קונה לעצמו ואחר כך מודיעו. (מכירה פ"ז הי"א)

ז. הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה מאדם, אלא בוטחים בה' ברוך שמו לא בנדיבים, והרי נאמר ושונא מתנות יחיה. (זכיה ומתנה פי"ב הי"ז)

ח. האומר לאשה הרי את מקודשת לי בזה על מנת שאתן ליך מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום אם נתן לה בתוך שלשים יום מקודשת ואם עברו השלשים יום ולא נתן אינה מקודשת. הרי את מקודשת לי בזוזים אלו לאחר שלשים יום, אף על פי שנתאכלו המעות בתוך שלשים יום הרי זו מקודשת לאחר שלשים יום, ואם חזר בו בתוך השלשים או חזרה היא אינה מקודשת. (אישות פ"ז ה"י)

ט. העושה שליח לקדש לו אשה פלונית והלך וקידשה לו וקידש המשלח בעצמו לאמה או לבתה או לאחותה ואין ידוע איזו מהן נתקדשה ראשונה שתיהן צריכות גט ואסורות עליו. וכן האשה שעשתה שליח לקדשה והלך וקידשה וקידשה היא עצמה לאחר ואין ידוע איזה מהן קדם שניהן נותנין לה גט, ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס. (אישות פ"ט ה"ד)

י. בא שני וקידשה בתוך שלשים יום הרי זו מקודשת לשני לעולם, לפי שבשעה שקידשה השני לא היתה מקודשת ותפסו בה קידושי שני ונעשת אשת איש ולאחר השלשים יום כשיבואו קידושי ראשון ימצאו אותה אשת איש ונמצא הראשון כמי שקידש אשת איש שאין הקידושין תופסין בה. (אישות פ"ז הי"א)

יא. האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום בדינר זה ובא אחר וקידשה בתוך השלשים יום הרי זו מקודשת מספק לשניהם, לפיכך שניהם נותנין גט בין בתוך השלשים יום בין לאחר השלשים יום. הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום, ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרים יום, ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרה ימים, אפילו הן מאה על הסדר הזה קידושי כולן תופסין בה וצריכה גט מכל אחד ואחד מפני שהיא מקודשת לכולן בספק. (אישות פ"ז הי"ב)

יב. הרי את מקודשת לי בזה על מנת שיש לי מאתים זוז או בית כור עפר במקום פלוני, אם יש לו באותו מקום הרי זו מקודשת, ואם אין לו באותו מקום שאמר הרי זו מקודשת מספק שמא יש לו שם והוא מתכוין לקלקלה. (אישות פ"ז ה"ג)

יג. הרי את מקודשת לי בזה על מנת שאראך מאתים זוז או בית כור עפר הרי זו מקודשת ויראנה, הראה הזוזים ביד אחרים או שהראה בית כור עפר בשדה אחרים אינה מקודשת עד שיראנה משלו, לקח המעות במלוה או בשותפות או ששכר השדה או לקחה באריסות והראה אינה מקודשת עד שיראנה משלו, שמשמע שאראך שאראך שעמי לעצמי דבר זה שאמרתי לך. (אישות פ"ז ה"ד)

יד. התנה הבעל שלא יתחייב באחד מן הדברים שהוא חייב בהן או שהתנת האשה שלא יזכה הבעל באחד מן הדברים שהוא זוכה בהם התנאי קיים, חוץ משלשה דברים שאין התנאי מועיל בהן, וכל המתנה עליהן תנאו בטל ואלו הן עונתה ועיקר כתובתה וירושתה.

כיצד התנה עם האשה שאין לה עליו עונה תנאו בטל וחייב בעונתה שהרי התנה על מה שכתוב בתורה ואינו תנאי ממון. (אישות פי"ב הלכות ו-ז)

טו. המקדש על תנאי אם נתקיים התנאי מקודשת ואם לא נתקיים אינה מקודשת, בין שהיה התנאי מן האיש בין שהיה מן האשה, וכל תנאי שבעולם בין בקידושין בין בגירושין בין במקח וממכר בין בשאר דיני ממון צריך להיות בתנאי ארבעה דברים.

ואלו הן הארבעה דברים של כל תנאי, שיהיה תנאי כפול, ושיהיה הין שלו קודם ללאו, ושיהיה התנאי קודם למעשה, ושיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו, ואם חסר התנאי אחד מהן הרי התנאי בטל וכאלו אין שם תנאי כלל אלא תהיה זו מקודשת או מגורשת ויתקיים המקח או המתנה מיד וכאלו לא התנה כלל הואיל וחסר התנאי אחד מן הארבעה. (אישות פ"ו הלכות א-ב)

טז. המקדש את האשה ואמר סבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לוייה, לוייה והרי היא כהנת, ענייה והרי היא עשירה, עשירה והרי היא ענייה, הרי זו מקודשת מפני שלא הטעתו, וכן היא שאמרה סבורה הייתי שהוא כהן והרי הוא לוי, לוי והרי הוא כהן, עשיר והרי הוא עני, עני והרי הוא עשיר, הרי זו מקודשת מפני שלא הטעה אותה. (אישות פ"ח ה"ו)

יז. אמר לה הרי את מקודשת לי בשכר שאדבר עליך לשלטון ודיבר עליה לשלטון והניחה השלטון ולא תבעה אינה מקודשת אלא אם נתן לה פרוטה משלו, שההנאה שבאה לה מדבריו הרי היא כמלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת. (אישות פ"ה הי"ט)

יח. האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירצה אבי, רצה האב מקודשת לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת, על מנת שלא ימחה אבי, שמע ומיחה אינה מקודשת, לא מיחה או שמת הרי זו מקודשת, מת הבן ואחר כך שמע האב מלמדין את האב שיאמר אינו רוצה כדי שלא יהו שם קידושין ולא תפול לפני יבם. (אישות פ"ז ה"א)

יט. האב שאמר קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה הרי זו אסורה לעולם על כל אדם עד שיאמר האב נודע לי שלפלוני קידשתיה ותהיה צריכה ממנו גט בלבד, ואף על פי שנודע לו אחר שבגרה.

אמר האב איני יודע למי קידשתיה ובא אחד ואמר אני הוא שקידשתיה נאמן אף לכנוס ואינו צריך קידושין אחרים.

באו שנים זה אומר אני קידשתיה וזה אומר אני קידשתיה, שניהן נותנין גט ואם רצו אחד כותב גט ואחד כונס, כנסה ואחר כך בא אחר ואמר אני הוא שקידשתיה אינו נאמן ואינו אוסרה על בעלה. (אישות פ"ט הלכות יא-יג)

כ. האשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני הוא שקידשתיך נאמן ליתן לה גט ותהיה מותרת לכל אדם חוץ ממנו, אבל אינו נאמן לכנוס שמא יצרו תקפו והיא תרגיל לו כדי להתירה. (אישות פ"ט הי"ד)

כא. האב שאמר בני זה בן תשע שנים ויום אחד בתי זו בת שלש שנים ויום אחד נאמן לקרבן אבל לא למכות ולא לעונשים, בני זה בן שלש עשרה שנה ויום אחד בתי זו בת שתים עשרה שנה ויום אחד נאמן לנדרים ולערכין ולחרמים ולהקדשות אבל לא למכות ולא לעונשים. (אישות פ"ב הכ"ג)

כב. האב שאמר קדשתי את בתי וגירשתיה והרי היא קטנה נאמן, קדשתיה וגירשתיה כשהיתה קטנה והרי היא גדולה אינו נאמן להחזיקה גרושה, נשבית ופדיתיה בין שהיא גדולה בין שהיא קטנה אינו נאמן, שלא האמינה אותו תורה אלא לאסרה משום אישות שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה אבל לא לפוסלה משום זנות. (איסורי ביאה פי"ח הכ"ד)

כג. האומר זה בני או שאמר יש לי בנים הרי זה נאמן ופוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום.

אמר זה אחי או שאמר יש לי אחין אינו נאמן לאסור את אשתו ולהניחה זקוקה ליבם שהרי זה מתכוין לאסרה לאחר מותו. (יבום וחליצה פ"ג הלכות א-ב)

כד. האב שהיתה לו בת קטנה או נערה שהיא ברשותו ובת בוגרת ונתנה לו הבוגרת רשות לקדשה וקידש בתו סתם לאחד אין הבוגרת בכלל עד שיפרש ויאמר בתי הבוגרת שעשת אותי שליח, לפיכך אין הבוגרת מקודשת ואחותה מקודשת. (אישות פ"ט ה"ח)

כה. מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים וכולן ברשותו וקידש אחת מהן ובשעת הקידושין אמר לבעל קידשתי לך את בתי הגדולה, אף על פי שיש לומר שמא גדולה שבגדולות קידש לו או גדולה שבקטנות או קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות, הרי כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות והיא לבדה המקודשת. וכן אם קידש בתו הקטנה אף על פי שיש לומר שמא קטנה שבקטנות או קטנה שבגדולות או גדולה שבקטנות שהיא קטנה מן הקטנה שבגדולות הרי כולן מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות והיא לבדה המקודשת, שמשמע בתו הגדולה שאין בבנותיו גדולה ממנה ומשמע בתו הקטנה שאין בהן קטנה ממנה. (אישות פ"ט ה"ט)

כו. האומר לאשה קידשתיך והיא אומרת לא קידשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, קידשתני והוא אומר לא קידשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו, קידשתיך והיא אומרת לא קידשת אלא בתי הוא אסור בקרובות גדולה וגדולה מותרת בקרוביו, ומותר בקרובות הבת והבת מותרת בקרוביו. קידשתי את בתך והיא אומרת לא קידשת אלא אותי הוא אסור בקרובות הבת והבת מותרת בקרוביו, ומותר בקרובות האם והאם אסורה בקרוביו. (אישות פ"ט הט"ו)

כז. וכל אלו שטוענין הקידושין בשטען הטוען שהיו שם קידושין בפני עדים והלכו למדינה אחרת או מתו, אבל אם הודו שהיו הקידושין בלא עדים אין כאן קידושין כמו שביארנו. וכל מקום שתאמר האשה לאיש קידשתני והוא אומר לא קידשתיך מבקשים ממנו שיכתוב לה גט להתירה לשאר העם שאין לו בזה הפסד, ואם נתן לה גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה. (אישות פ"ט הט"ז)

כח. המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו ואף על פי ששניהם מודין, קל וחומר למקדש בלא עדים, המקדש בפסולי עדות של תורה אינה מקודשת, בפסולי עדות של דברי סופרים או בעדים שהן ספק פסולי תורה אם רצה לכנוס חוזר ומקדש בכשרים ואם לא רצה לכנוס צריכה ממנו גט מספק, ואפילו כפרה האשה והכחישה את העדים ואמרה לא קדשתני כופין אותה ליקח גט, וכן דין כל קידושי ספק אם רצה לכנוס חוזר ומקדש ודאי ואם לא רצה צריכה ממנו גט מספק. (אישות פ"ד ה"ו)

כט. עון זה אף על פי שאין בו מיתת ב"ד אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב אף על פי שהוא ממזר והבן מן הכותית אינו בנו שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מלהיות אחרי ה'. (איסורי ביאה פי"ב ה"ז)

ל. זה הקניין אין צריך להיות בפני עדים, אלא אם היה בינו ובין חבירו קנה, שלא הצריכה תורה עדים בדיני ממונות אלא לכופר, אבל המוכר או הנותן או השוכר או המשאיל וכיוצא בהן אין צריך עדים, וכיון שקנה הקונה בדרך אחד מן הדרכים שקונין בהן, בין בהגבהה, בין במשיכה, בין במסירה, בין בקנין, בין בכסף, בין בשטר או בחזקה קנה, ואף על פי שאין שם עדים. (מכירה פ"ה ה"ט)

לא. מי שאמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק ה"ז נאמן והרי הן טמאות, ואם הכחישו ואמר לא נטמאו הרי הן בחזקתן עד שיעידו שנים, היה עושה עמו בטהרות או בזבחים ולאחר זמן מצאו ואמר לו בשעה שפגע בו טהרות שעשיתי עמך נטמאו וזבחים שעשיתי עמך נתפגלו הרי זה נאמן, אבל אם פגע בו ולא אמר לו כלום ואחר כך פגע בו פעם שניה ואמר לו אינו נאמן אלא הרי זבחיו בחזקת כשירות וטהרותיו בחזקת טהרה. (מטמאי משכב ומושב פי"ג ה"ח)

לב. הרובע והנרבע ושהמית את האדם אם היו שם שני עדים הרי הבהמה או העוף נסקלין ובשרן אסור בהנאה, ואין צריך לומר באלו שהן אסורין לגבוה, ובמה אמרו שהן אסורין למזבח כשהיו מותרין להדיוט, כגון שהיה שם עד אחד בלבד והבעלים שותקין או על פי הבעלים אף על פי שאין עד כלל, היה שם עד אחד והבעלים מכחישין אותו הרי אלו מותרין אף למזבח. (איסורי מזבח פ"ד ה"ב)

לג. מי שראה אשתו שזינת או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם שזינת אשתו בין שהיה האומר איש בין שהיתה אשה הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת הרי זה חייב להוציא ואסור לו לבוא עליה ויתן כתובתה, ואם הודת לו שזינת תצא בלא כתובה, לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינת תחתיו אם ראה אותה בעצמו ואחר כך תגבה כתובתה אבל בדבר אחר אינו יכול להשביעה אלא על ידי גלגול. (אישות פכ"ד הי"ז)

לד. אמרה לו אשתו שזינת תחתיו ברצונה אין משגיחין בדבריה שמא עיניה נתנה באחר, אבל אבדה כתובתה עיקר ותוספת ואבדה הבליות שהרי הודת בזנות, ואם היה מאמינה וסומכת דעתו על דבריה הרי זה חייב להוציאה, ואין בית דין כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינת אשת זה בפניהם ברצונה ואחר כך כופין אותו להוציא. (אישות פכ"ד הי"ח)

לה. אפילו אשה ועבד ושפחה ופסול לעדות בעבירה מדברי סופרים ואפילו קרוב נאמן לעדות שוטה להעיד עליה שזינת ותאסר על בעלה לעולם ואינה שותה ותצא בלא כתובה, הואיל וקדם הקינוי והסתירה בעדים כשרים והתורה האמינה עד אחד בטומאה הרי כולן כשרין לעדות טומאה. אף חמש הנשים ששונאות זו את זו מעידות זו על זו לומר שנטמאת ונאמנת עליה לאוסרה על בעלה ושלא להשקותה אבל לא לפסלה מכתובתה אלא נוטלת כתובתה ויוצאה. (סוטה פ"א הט"ו)

לו. אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי או שגגתי ונבעלתי לאחר אינו חושש לדבריה שמא עיניה נתנה באחר, ואם היתה נאמנת לו או שאמר לו אדם שהוא סומך על דבריו יוציא ויתן כתובה. (אישות פכ"ד הכ"ג)

לז. הוא אומר ממנה נמנע הולד והיא אומרת ממנו נמנע מפני שאינו יורה כחץ היא נאמנת, ויש לו להחרים סתם על מי שטוענת דבר שאינה יודעת אותו בודאי ואחר כך יתן כתובה, ואם אמרה איני יודעת אם ממני אם ממנו אין לה עיקר כתובה כמו שאמרנו, העמד ממון בחזקת בעליו עד שתטעון בודאי שאינו יורה כחץ, ולמה היא נאמנת בטענה זו, מפני שהיא מרגשת אם יורה כחץ אם לא יורה כחץ והוא אינו מרגיש. (אישות פט"ו ה"ט)

לח. האשה שבאה לתבוע בעלה לגרשה אחר עשר שנים מפני שלא ילדה והיא אומרת שאינו יורה כחץ שומעין לה, אף על פי שאינה מצווה על פריה ורביה צריכה היא לבנים לזקנותה, וכופין אותו להוציא ויתן עיקר כתובה בלבד, שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותטול. (אישות פט"ו ה"י)

לט. כיצד נדרה שלא לאכול בשר מפר לה ותהיה מותרת לאכול עם כל אדם לעולם, אסרה עליה תשמיש כל אדם שבעולם יפר חלקו ותהיה משמשתו, וכשימות או יגרשנה הרי היא אסורה בתשמיש כל אדם וכן כל כיוצא בזה. (נדרים פי"ב ה"ג)

מ. כהנים ולוים וישראלים מותרין לבוא זה בזה והולד הולך אחר הזכר (לויים וישראלים וחללים מותרים לבוא זה בזה והולד הולך אחר הזכר) שנאמר ויתילדו על משפחותם לבית אבותם בית אביו היא משפחתו ואין בית אמו משפחתו. (איסורי ביאה פי"ט הט"ו)

מא. לויים וישראלים וחללים גרים ועבדים משוחררים מותרים לבוא זה בזה והגר והמשוחרר שנשא לויה או ישראלית או חללה הרי הבן ישראלי, וישראלי או לוי או חלל שנשאו גיורת או משוחררת הולד הולך אחר הזכר. (איסורי ביאה פי"ט הט"ז)

מב. אחד ממזר שנשא ישראלית או ישראלי שנשא ממזרת כיון שבעלו אחר הקידושין לוקין, קידש ולא בעל אינו לוקה, בעל ולא קידש אינן לוקין משום ממזרות שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא כהן גדול באלמנה כמו שיתבאר, המחזיר גרושתו משנשאת הולד כשר שהרי אינה ערוה. (איסורי ביאה פט"ו ה"ב)

מג. אי זהו ממזר האמור בתורה זה הבא מערוה מן העריות, חוץ מן הנדה שהבן ממנה פגום ואינו ממזר, אבל הבא על שאר העריות בין באונס בין ברצון בין בזדון בין בשגגה הולד ממזר, ואחד זכרים ואחד נקבות אסורין לעולם שנאמר גם דור עשירי כלומר לעולם. (איסורי ביאה פט"ו ה"א)

מד. עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין פנויה בין באשת איש בין באונס בין ברצון, עכו"ם ועבד הבאים על הממזרת הולד ממזר, וממזר הבא על העכו"ם הולד עכו"ם, נתגייר הרי הוא כשר כשאר גרים, ואם בא על השפחה הולד עבד, שחררו הולד כשר כשאר עבדים משוחררין ומותר בבת ישראל. (איסורי ביאה פט"ו ה"ג)

מה. זה הכלל בן הבא מן העבד או מן העכו"ם או מן השפחה או מן בת עכו"ם הרי הוא כאמו ואין משגיחין על האב, לפי דבר זה התירו לממזר לישא שפחה כדי לטהר את בניו שהרי הוא משחרר אותם ונמצאו בני חורין, ולא גזרו על השפחה לממזר מפני תקנת הבנים. (איסורי ביאה פט"ו ה"ד)