פסקי הלכות, מסכת שבועות, פרק שישי (ב)

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

יא. כור חטים יש לי בידך אין לך בידי אלא כור שעורים פטור אף מדמי שעורים, שהרי אומר לו אין לי בידך שעורים ונמצא זה דומה למי שאמר לחבירו בבית דין מנה לך בידי ואומר לו האחר אין לי בידך שאין בית דין מחייבין אותו ליתן לו כלום, ואם תפס התובע דמי השעורים אין מוציאין מידו. (הלכות טוען ונטען פרק ג הלכה י)

יב. הטוען את חבירו שני מינין והודה באחד מהן הרי ההודיה ממון /ממין/ הטענה ונשבע, כיצד כגון כור חטין וכור שעורין יש לי בידך אין לך בידי אלא כור חטין חייב, התחיל הטוען ואמר כור חטין יש לי בידך וקודם שישלים דבריו ואמר כור שעורים יש לי בידך אמר לו הנטען אין לך בידי אלא כור שעורים, אם נראה לדיינין שהנטען הערים חייב שבועה, ואם לפי תומו פטור. (הלכות טוען ונטען פרק ג הלכה יא)

יג. במה דברים אמורים בכסף או במיני סחורות ופירות וכיוצא בהן, אבל הכלים אין משערין את דמיהן ואפילו הן עשר מחטין בפרוטה וטענו שתי מחטין הודה באחת וכפר באחת חייב, שנאמר כסף או כלים כל הכלים ככסף, טענו כסף וכלים והודה בכלים וכפר בכסף אם יש בכפירה שתי מעין חייב ואם לאו פטור, הודה בכסף וכפר בכלים אם הודה בפרוטה חייב וכן כל כיוצא בזה. (הלכות טוען ונטען פרק ג הלכה ה)

יד. הטוען מטלטלין על חבירו וכפר בכל ואמר לא היו דברים מעולם, או שהודה במקצת ונתנו מיד ואמר אין לך בידי אלא זה והילך, או שאמר אמת שהיה לך אצלי אבל מחלת לי או נתת לי או מכרת לי או החזרתי לך או שטענו חטים והודה לו בשעורים בכל אלו פטור משבועת התורה, אבל חכמי הגמרא תקנו שישבע הנתבע בכל אלו שבועת היסת ויפטר, ואינו כעין של תורה לפי שאין בהן נקיטת חפץ, וכבר ביארנו דרך שבועה של תורה ודרך שבועת היסת בהלכות שבועות. (הלכות טוען ונטען פרק א הלכה ג)

טו. כל מי שנתחייב שבועה מן התורה הרי זה נשבע ונפטר, ואם לא רצה להשבע יורדין לנכסיו וגובין מהם כל מה שתבע חבירו עליו, שהרי התובע אומר לו איני זז מדין תורה או השבע או תן לי, ויש לו להחרים על מי שטען עליו דבר שאינו כן ונותן, אבל מי שנתחייב שבועה מדבריהן אם היה מן הנשבעין ונוטלין אינו יכול להפך את השבועה שהרי הנתבע אומר לו השבע וטול כמו שתקנו לך, ואם לא רצה להשבע ילך לו, והורו רבותי שאם אמר התובע איני רוצה בתקנה זו שתקנו לי חכמים אלא הריני כשאר התובעים הרי זה משביע את הנתבע היסת, ואם רצה להפכה על התובע מחייבין את התובע להשבע או ילך לו. (הלכות טוען ונטען פרק א הלכה ד)

טז. היה מחוייב שבועה מדבריהם מן הנשבעין ונפטרין כגון הנשבעין על טענת ספק או מן הנשבעין היסת ולא רצה להשבע משמתין אותו שלשים יום אם לא בא ולא תבע נידויו מלקין אותו מכת מרדות, וכל מי שחלה עליו שמתא שלשים יום מכין אותו מכת מרדות ואחר כך מתירין נדויו, ואין יורדין לנכסיו לפי שאינו מחוייב שבועה מן התורה. (הלכות טוען ונטען פרק א הלכה ה)

יז. כל המחוייב שבועת היסת אם רצה להפוך השבועה על התובע הרי התובע נשבע היסת ונוטל מחבירו, ואין לך מי שנשבע היסת ונוטל מחבירו אלא זה שנהפכה עליו שבועת היסת, ואין לך שבועה שתהפך אלא שבועת היסת בלבד, אבל שבועה של תורה או של דבריהם שהיא כעין של תורה אין הופכין שבועתן. (הלכות טוען ונטען פרק א הלכה ו)

יח. מציאת חרש שוטה וקטן יש בה גזל מפני דרכי שלום, לפיכך אם עבר אחר וגזלה מידן אינה יוצאה בדיינים ואם כפר בה ונשבע אינו חייב בחומש. (הלכות גזלה ואבדה פרק יז הלכה יב)

יט. תקנת חכמים היא שכל המחוייב שבועה מן התורה על טענת ודאי, אם היה חשוד הרי התובע נשבע מדבריהם ונוטל מה שטען, היו שניהם חשודין חזרה שבועה למחוייב לה שהוא הנתבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, היה החשוד שומר וטען שאבד הפקדון או נגנב שכנגדו אינו יכול להשבע וליטול שהרי אינו טוענו ודאי שאכלו, לפיכך אם טען בעל הפקדון ואמר בפני שלח יד בפקדוני או פשע בו הרי התובע נשבע בתקנת חכמים ונוטל. (הלכות טוען ונטען פרק ב הלכה ד)

כ. הפוגם את שטרו, או שעד אחד מעיד על שטרו שהוא פרוע, והבא ליפרע שלא בפני הלוה, והטורף מיד הלוקח, והנפרעים מן היורש בין קטן בין  גדול לא יפרע אלא בשבועה כעין של תורה (ואומר) לו כשיתבע השבע ואח"כ תטול, ואם היה החוב לזמן ותבע בזמנו יפרע שלא בשבועה, עבר זמנו לא יגבה אלא בשבועה. (הלכות מלוה ולוה פרק יד הלכה א)

כא. התובע את חבירו לפרעו וטען הלוה שפרע שטר זה או מקצתו ובעל השטר אומר לא פרעת כלום אומרים לו שלם לו, טען הלוה ואמר ישבע לי שלא פרעתיו ויטול משביעין אותו בנקיטת חפץ שלא פרעו כלום או שלא פרעו אלא כך וכך ואחר כך יטול, ואם היה המלוה תלמיד חכם אין  נזקקין לשבועתו. (הלכות מלוה ולוה פרק יד הלכה ב)

כב. המלוה את חבירו בפני עדים או שאמר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לזה מנה או אתם עדי שאני חייב לזה מנה זו נקראת מלוה על פה וא"צ לפורעו בעדים לפיכך אם טען ואמר אחר כך פרעתי נשבע היסת ונפטר, אבל המלוה את חבירו בשטר צריך לפרעו בעדים לפיכך אם טען ואמר פרעתי שטר זה אינו נאמן אלא אומרים לו או הבא עדים או עמוד ושלם לו חובו, לפיכך האומר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לזה מנה אין כותבין עדותן ונותנין למלוה שלא יחזירו למלוה על פה עדות בשטר עד שיאמר להן הלוה כתבו שטר וחתמו ותנו לו, אף על פי שאמר להן כך צריכין להמלך בו אחר שחתמו בשטר ואח"כ נותנין השטר ביד המלוה, קנו מידו שהוא חייב לו מנה הרי אלו כותבין ונותנין אף על פי שלא אמר להן כתובו שסתם קנין לכתיבה עומד ואינן צריכין להמלך בו. (הלכות מלוה ולוה פרק יא הלכה א)

כג. המלוה את חבירו בעדים ואמר אל תפרעני אלא בעדים בין שאמר לו בשעת הלואה בין שאמר לו אחר שהלוהו ה"ז צריך לפרעו בעדים מפני התנאי, טען הלוה ואמר לו וכן עשיתי ופרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים או מתו הרי זה נאמן ונשבע שבועת היסת ונפטר, וכן אם אמר אל תפרעני אלא בפני תלמידי חכמים או בפני רופאים ואמר לו בפניהם פרעתיך ואותן העדים שפרעתיך בפניהם מתו או הלכו להם למדינת הים הרי זה נאמן ונשבע היסת ונפטר, אבל אם אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ואמר לו פרעתיך בפני אחרים ומתו או הלכו להם למדינת הים אינו נאמן שמפני טענה זו התנה עליו ואמר לו אל תפרעני אלא בפני ראובן ושמעון שהם עומדים עמו כדי שלא ידחה אותו ויאמר בפני אחרים פרעתי והלכו להם. (הלכות מלוה ולוה פרק טו הלכה א)