(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
א. מי שהוחזקה אשת איש והלכה היא ובעלה למדינת הים ושלום בינו לבינה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי נאמנת ותנשא או תתיבם, חזקה שאינה מקלקלת עצמה ותאסור עצמה על זה ועל זה ותפסיד כתובתה מזה ומזה ותוציא בניה ממזרים בדבר העשוי להגלות לכל ואי אפשר להכחיש ולא לטעון טענה שאם הוא חי סופו לבא או יודע שהוא חי. וכן אם בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות, אפילו עבד או אשה או שפחה ועד מפי עד מפי עבד מפי שפחה מפי קרובין נאמנין לומר מת פלוני ותנשא אשתו או תתיבם על פיהם. (גירושין, פי"ב הט"ו)
ב. וכן אם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת ואף על פי שהיה שלום בינו לבינה, שמא תסמוך דעתה על דברים שרובן למיתה ותאמר מת כגון שנהרגו הראשונים והאחרונים שהיה בעלה באמצען שהרי היא אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג הוא בכללן, לפיכך אינה נאמנת ואפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו, אבל אם אמרה מת על מטתו נאמנת. (גירושין, פי"ג ה"ב)
ג. לא הוחזקה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מלחמה היתה במקום פלוני ומת במלחמה לא תנשא לכתחלה ואם נשאת לא תצא. (גירושין, פי"ג ה"ג)
ד. וכן האשה שאמרה מת בעלי תחת המפולת אינה נאמנת, וכן אם היה שילוח נחשים ועקרבים ואמרה נשכו נחש או עקרב ומת אינה נאמנת, שמא תסמוך דעתה על רוב אנשים שמתו כך בנשיכה. (גירושין, פי"ג ה"ד)
ה. אמרה עישנו עלינו בית או מערה הוא מת ואני ניצלתי אינה נאמנת, כשם שנעשה לה נס כך נעשה לו נס, היתה שנת רעבון ואמרה מת בעלי אינה נאמנת, מת וקברתיו נאמנת. (גירושין, פי"ג ה"ה)
ו. אמרה נפלו עלינו גוים או לסטים הוא נהרג ואני ניצלתי נאמנת, שאין דרכן להרוג את הנשים כדי שנאמר כשם שניצלה היא כך ניצל הוא. (גירושין, פי"ג ה"ו)
ז. היה דבר בעולם ובאה ואמרה מת בעלי נאמנת, שהדבר פשוט בפי כל אדם שבשנת הדבר זה חי וזה מת ואפשר שימותו בדבר נערים חזקים וינצלו הזקנים החולים ולפי זה אין חוששין לה שמא סמכה דעתה על רוב המתים. (גירושין, פי"ג ה"ז)
ח. עד אחד שאמר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת או שטבע בים הגדול ומת וכיוצא באלו מדברים שרובן למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו, ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא.
וכן האשה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה במים שאין להם סוף ולא עלה ואבד זכרו ונשתקע שמו הרי זו לא תנשא על עדות זו כמו שבארנו, ואם נשאת לא תצא, ואפילו היה הגוי הוא שהסיח לפי תומו ואמר טבע פלוני בים ונשאת על פיו הרי זו לא תצא, וחכם שהורה להשיא אותה לכתחלה מנדין אותו. (גירושין, פי"ג הלכות יט-כ)
ט. בא אחד ואמר אמרו לי בית דין או אנשים כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יצחק בן מיכאל, ובא השליח ואמר לנו, והשליח אינו יודע מי הוא זה, הואיל ואנו יודעים פלוני הידוע בשם זה הרי אשתו מותרת, ואין אומרין שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת. (גירושין, פי"ג הכ"ד)
י. המביא גט ואבד ממנו ומצאו, אם אבד ממנו במקום שאין השיירות מצויות אפילו מצאו לאחר זמן מרובה הרי זה בחזקת שהגט שאבד ממנו הוא הגט שנמצא ותתגרש בו. אבד במקום שהשיירות מצויות אם מצאו מיד ועדיין לא שהה שם אדם מן העוברים או שמצאו בכלי שהניחו בו ויש לו טביעות עין בארכו ורחבו של גט כשהיה כרוך הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו.
הוחזק באותו המקום איש אחר ששמו כשם שבגט חוששים שמא גט זה הנמצא של אותו האיש האחר הוא הואיל ועבר אדם שם ואף על פי שלא שהה ואם נתגרשה בו הרי זו ספק מגורשת, אבל אם לא עבר אדם שם הרי זה בחזקתו אף על פי שהוחזקו שם שנים ששמותיהן שוין. (גירושין, פ"ג הלכות ט-י)
יא. גט שיש עליו עדים ואין בו זמן או שהיה מוקדם או מאוחר, או שנכתב ביום ונחתם בלילה שלאחריו אף על פי שעסוקין באותו ענין, או כתב את הגט בירושלם וטעה וכתב בלוד, כל אלו פסולין עד שיחתמו בו בזמן כתיבתו ובמקום כתיבתו. (גירושין, פ"א הכ"ה)
יב. הפקיד אצל חבירו בעדים ובאו עדים שזה החפץ בפנינו הפקידו אצלו אין השומר יכול לטעון ולומר חזרתי ולקחתיו ממנו או נתנו לי במתנה, לפיכך אם מת השומר מוציאין הפקדון עצמו מן היתומים בלא שבועה, ולא עוד אלא מי שבא ואמר כך וכך הפקדתי אצל אביכם ונתן סימנין מובהקין ונמצא הפקדון כמו שאמר והיה יודע הדיין שלא היה המת אמוד שזה הפקדון שלו יש לו לדיין הזה לתת הפקדון לזה שנתן סימניו והוא שלא יהיה המפקיד רגיל להכנס אצל זה שמת אבל אם היה רגיל ליכנס אצלו שמא של אחר הוא והכיר הסימנין שלו, באו עדים והעידו לדיין שאין זה אמוד אין מוציאין מיד היתומים בעדותן שאין זה ראייה ברורה ואומדן דעתן אינו אומד דעתו ואין לו לדיין אלא מה שדעתו סומכת עליו כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין, מעשה באחד שהפקיד שומשמין אצל חבירו בעדים ובא לתבעו ואמר לו החזרתים אמר לו המפקיד והלא כך וכך היא מדתם והרי הם מונחים אצלך בחביתך אמר לו שלך החזרתי לך ואלו אחרים הן ואמרו חכמים אין מוציאין מידו שמא אלו השומשמין של שומר הן אלא ישבע השומר בנקיטת חפץ שהחזיר כמו שביארנו. (שאלה ופקדון פ"ו ה"ד)
יג. טבע בים והשליכו הים ליבשה אפילו אחר כמה ימים, אם הכירו פניו וחטמו מעידין עליו, שאינו משתנה במים אלא אחר זמן מרובה, ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן הים י"ב שעות ונתפח אין מעידין עליו, שהרי נשתנה. כשמסתכלין בצורתו כדי להכירו להעיד עליו בודקין אותו ורואין אותו אפילו בלילה לאור הנר או לאור הלבנה. (גירושין, פי"ג הכ"ב)
יד. האשה שאמרה לבעלה גירשתני בפני פלוני ופלוני ובאו אותן העדים והכחישוה ואחר כך הלכה היא ובעלה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת, שזו הוחזקה שקרנית ורוצה להשמט מתחת בעלה, בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו ואם נשאת לא תצא שהרי יש לה עד. (גירושין, פי"ג ה"א)
טו. האשה שבאת ואמרה מת בעלי אף על פי שהיא נאמנת ותנשא ותטול כתובתה אין היורשין נכנסין לנחלה על פיה, אמרה מת בעלי ונתייבמה הרי יבמה נכנס לנחלה על פיה שנאמר יקום על שם אחיו המת והרי קם. (נחלות, פ"ז ה"ב)
טז. האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת, שאינה מעיזה פניה בפני בעלה, לפיכך האשה שהוציאה שטר כתובה ואין עמה גט ואמרה לבעלה גירשתני ואבד גיטי תן לי כתובתי והוא אומר לא גירשתיך חייב ליתן לה עיקר כתובה, אבל אינו נותן התוספת עד שתביא ראיה שגירש או שיצא גט עם הכתובה מתחת ידה. (אישות, פט"ז הכ"ו)
יז. האשה נאמנת לומר מת בעלי כדי שתנשא כמו שיתבאר בהלכות גירושין, ומתנאי הכתובה שאם תנשא לאחר אחר מותו תטול מה שכתב לה בכתובתה, לפיכך אם באה לבית דין ואמרה מת בעלי התירוני להנשא ולא הזכירה שם כתובה בעולם מתירין אותה להנשא ומשביעין אותה ונותנין לה כתובתה. באה ואמרה מת בעלי תנו לי כתובתי, אף להנשא אין מתירין אותה שעל עסקי הכתובה באה והרי זה בחזקת שלא מת ואין דעתה להנשא אלא ליטול כתובה מחיים בלבד. באה ואמרה מת בעלי התירוני להנשא ותנו לי כתובתי מתירין אותה להנשא ונותנין לה כתובתה מפני שעיקר דבריה על עסקי נישואין באה, אבל אם אמרה תנו לי כתובתי והתירוני להנשא מתירין אותה ואין נותנין לה כתובה ואם תפשה אין מוציאין מידה. (אישות, פט"ז הל"א)
יח. והכל נאמנים להעיד לה עדות זו חוץ מחמש נשים שחזקתן שונאות זו את זו שאין מעידות זו לזו במיתת בעלה שמא יתכוונו לאסרה על בעלה ועדיין הוא קיים, ואלו הן: חמותה, ובת חמותה, וצרתה, ויבמתה, ובת בעלה. אפילו גוי המשיח לפי תומו נאמן ומשיאין על פיו כמו שיתבאר, ואם נתכוון להעיד אינו נאמן. (גירושין, פי"ב הט"ז)
יט. בא עד אחד והעיד שמת בעלה והתירוה להנשא על פיו ואחר כך בא אחר והכחיש את הראשון ואמר לא מת הרי זו לא תצא מהתירה ותנשא, שעד אחד בעדות אשה כשני עדים בשאר עדיות ואין דבריו של אחד במקום שנים.
באו שניהם כאחד זה אומר מת וזה אומר לא מת, אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת, הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא מפני שהיא ספק, ואם נשאת לעד שהעיד לה והיא אומרת בריא לי שמת הרי זו לא תצא, באו שנים ואמרו לא מת אף על פי שנשאת תצא.
במה דברים אמורים בשהיה האחד שנשאת על פיו כמו השנים שבאו והכחישו אותו, כגון שנשאת על פי איש ובאו שנים ואמרו לא מת, או שנשאת על פי אשה או על פי עצמה ובאו שתי נשים או שני פסולין של דבריהן ואמרו לא מת, אבל עד כשר אומר מת ונשים רבות או פסולין אומרים לא מת הרי זה כמחצה למחצה, ואם נשאת לאחד מעדיה והיא אומרת ודאי מת הרי זו לא תצא.
אשה אומרת מת או היא שאמרה מת בעלי ואחר כך בא עד כשר ואמר לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא.
אשה אומרת לא מת ושתי נשים אומרות מת הרי זו תנשא, וכן אם אמרו עשר נשים לא מת ואחת עשרה אומרות מת הרי זו תנשא, שאין אומרין שנים כמאה אלא בעדים כשרים אבל בפסולין הולכין אחר הרוב בין להקל בין להחמיר. (גירושין, פי"ב, הלכות יח-כב)
כ. מי שיש לו שתי נשים ובאה אחת מהן ואמרה מת בעלי הרי זו תנשא על פי עצמה כמו שביארנו, וצרתה אסורה שאין צרה מעידה לחבירתה, ואפילו נשאת זו תחלה אין אומרין אילו לא מת בעלה לא היתה אוסרת עצמה עליו, שמא משנאתה בצרתה רוצה היא שיאסרו שתיהן עליו. זאת אומרת מת בעלי וצרתה מכחשת אותה ואומרת לה לא מת הרי זו תנשא, כשם שאינה מעידה לה להתירה כך לא תעיד לה לאוסרה, זאת אומרת מת וצרתה אומרת נהרג הואיל ושתיהן אומרות שאינו קיים הרי אלו ינשאו. (גירושין, פי"ב הכ"ד)
כא. מי שהוחזקה אשת איש והלכה היא ובעלה למדינת הים ושלום בינו לבינה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי נאמנת ותנשא או תתיבם, חזקה שאינה מקלקלת עצמה ותאסור עצמה על זה ועל זה ותפסיד כתובתה מזה ומזה ותוציא בניה ממזרים בדבר העשוי להגלות לכל ואי אפשר להכחיש ולא לטעון טענה שאם הוא חי סופו לבא או יודע שהוא חי. וכן אם בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות, אפילו עבד או אשה או שפחה ועד מפי עד מפי עבד מפי שפחה מפי קרובין נאמנין לומר מת פלוני ותנשא אשתו או תתיבם על פיהם. (גירושין, פי"ב הט"ו)
כב. אמרה לה צרתה או אחת מהחמש נשים שאינן נאמנות להעידה שמת בעלה הואיל ואינה נישאת על פיהן הרי זו אוכלת בתרומה בחזקת שבעלה קיים, עד שיעיד לה מי שהוא נאמן להשיאה על פיו. (תרומות, פ"ט ה"ד)
כג. המקדש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזו מהן קידש וכל אחת ואחת אומרת אותי קידש אסור בקרובות כולן ונותן גט לכל אחת ואחת ומניח כתובה אחת ביניהן ומסתלק, ואם קידש בביאה קנסו אותו חכמים שיתן כתובה לכל אחת ואחת, והדבר ידוע שהכתובה שכתב לאחת מהן אבדה וכל אחת ואחת אומרת אני היא שקידשתני וכתבת לי ואבדה כתובתי. (אישות, פ"ט הכ"ד)
כד. הגוזל אחד מחמשה ואינו יודע מי הוא הנגזל וכל אחד ואחד מהן תובעו ואומר לי גזלת אף על פי שאין שם עדים שגזל הרי כל אחד מהן נשבע שזה גזלו ומשלם גזלה לכל אחד ואחד, אף דבר זה קנס הוא שקנסו אותו חכמים מפני שעבר עבירה וגזל אבל דין תורה אינו חייב לשלם מספק. (גזילה ואבידה, פ"ד ה"ט)
כה. הלוקח מאחד מחמשה בני אדם וכל אחד מהן תובע אותו ואומר אני הוא בעל המקח, והוא אינו יודע ממי מהם לקח, מניח דמי המקח ביניהם ומסתלק ויהיו הדמים מונחין עד שיודו או עד שיבא אליהו, ואם הוא חסיד נותן דמים לכל אחד ואחד כדי לצאת ידי שמים. (מכירה, פ"כ ה"ב)
כו. אף על פי שהאשה נאמנת לומר מת בעלי ותנשא או תתיבם אין היבמה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא לזר הואיל והוא איסור לאו שמא יהיה קל בעיניה, וכן אין היבם נאמן לומר מת אחי שייבם את אשתו שמא עיניו נתן בה, ואין האשה נאמנת לומר מתה אחותי שתכנס לביתה, ואין האיש נאמן לומר מתה אשתי שישא את אחותה עד שיעידו שני עדים שמתה אחותה ואחר כך תכנס לביתה שלא האמינו עד אחד אלא משום התרת עגונה כמו שביארנו.
לפיכך האשה שהלכה היא ובעלה ויבמה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי ואחר כך מת יבמי או שאמרה מת יבמי ואחר כך מת בעלי הרי זו אינה נאמנת, אבל אם הלכה היא ובעלה בלבד ובאה ואמרה ניתן לי יבם במדינת הים ומת בין שאמרה מת היבם ואחר כך מת בעלי בין שאמרה מת בעלי ואחר כך מת היבם שניתן לי הרי זו נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.
האשה שהלכה היא ובעלה ובנה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי ואחר כך מת בני נאמנת, שהרי היתה בחזקת התר לזר בעת שהלכה, אמרה מת בני ואחר כך מת בעלי אינה נאמנת להתיבם וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת.
הלכה היא ובעלה בלבד ובאה ואמרה ניתן לי בן במדינת הים ומת ואחר כך מת בעלי נאמנת ומתיבמת, שהרי היתה בחזקת התר ליבמה בעת שהלכה, אמרה מת בעלי ואחר כך מת הבן שניתן לי אינה נאמנת לפטור עצמה מן היבום ומן החליצה וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת.
במה דברים אמורים בשהיתה פסולה לכהונה מתחלתה כגון שהיתה גרושה או חללה או שאמרה במערה היינו כשמתו, אבל אם אין הדבר כן אינה חולצת, שמא תחלוץ ויבואו עדים ויעידו שהדבר כמו שאמרה והבעל מת תחלה ונמצאת חליצה זו אינה כלום ותנשא לכהן ויראה הרואה אותה שחלצה ונשאת לכהן וידמה שהחלוצה מותרת לכהונה והוא אינו יודע בעדים שבאו, לפיכך לא תחלוץ ולא תתיבם אלא תשאר בחזקת זקוקה כשיצאת עד שיבואו עדים. (יבום, פ"ג הלכות יא-טו)
כז. בעל שנתן גט לאחד ואמר לו זכה בגט זה לאשתי כדי שלא תפול לפני יבם ומת הבעל קודם שיגיע הגט לידה הרי זו ספק מגורשת, שרוב הנשים זכות היא להן שלא יפלו לפני יבם ולפיכך תהיה ספק מגורשת אף על פי שלא הגיע גט לידה הואיל וזכה לה בו אחר. (גירושין, פ"ט הכ"א)
