פסקי הלכות על פי הרי"ף, מסכת יבמות, פרק שני

א. כיצד, ראובן שמת והניח אשה, נפלה לפני שמעון, ואחר שמת ראובן
נולד לוי, בין שנולד קודם שיבם שמעון אשת ראובן בין שנולד אחר
שיבמה, הרי אשת ראובן ערוה על לוי לעולם, לפיכך אם מת שמעון ונפלה
זו וצרתה לפני לוי, שתיהן פטורות מן החליצה ומן היבום. (יבום פ"ו הי"ז)
ב. עשה שמעון מאמר ביבמתו אשת ראובן ומת קודם שיכנוס אותה הרי
לוי חולץ לצרתה ולא מיבם שאין המאמר קונה ביבמה קנין גמור כמו
שבארנו. (יבום פ"ו הי"ח)
ג. אחים מן האם אינן חשובין אחים אלא לאבלות ולעדות אבל לענין
ירושה או ליבום וחליצה הרי הן כמי שאינן, שאין אחוה אלא מאב. (יבום
פ"א ה"ז)
ד. החולץ ליבמתו כשם שהיא אסורה עליו כך קרובותיה כגון אמה ובתה,
וכן היא אסורה לבנו ולאחיו, ואפילו שניות שלה אסורות כגון בת בת
בתה, וכן היא אסורה לבן בן בנו, כללו של דבר הרי היא כאשתו שגירשה,
וכן אם מתה יבמתו ועדיין היא זקוקה לו אסור בקרובותיה כאילו היתה
אשתו ומתה תחתיו, וכל האיסורין האלו מדבריהן, ומותר אדם לישא
אחות צרת חלוצתו ושאר קרובותיה. (יבום פ"א הי"ג)
ה. היתה היבמה אסורה על יבמה איסור לאו או איסור עשה או שהיתה
שנייה הרי זו חולצת ולא מתיבמת, ומפני מה צריכה חליצה מפני שיש בה
לקוחין הואיל וקידושין תופסין בהן הרי הן זקוקות ליבם. ומן הדין היה
שיתיבמו שהיבום מצות עשה וכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה
יבוא עשה וידחה את לא תעשה אבל חכמים גזרו שלא יתיבמו חייבי
לאוין ולא שניות גזירה שמא יבוא עליה ביאה שנייה והרי ביאתה אסורה
ואין שם מצוה שאין מצות עשה אלא ביאה ראשונה בלבד. לפיכך אם
עבר ובעל יבמתו האסורה לו משום לאו או משום עשה ואין צריך לומר
שנייה הרי זה קנה קנין גמור ומוציאה בגט והיא וכל צרותיה מותרות לזר
שהרי נפטרו. (יבום, פ"ו ה"י)
ו. ויבמה שהיא אלמנה מן הנשואין ובא עליה כהן גדול לא נפטרה צרתה
שאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה והואיל ולא קנה מן התורה קנין
גמור לא הותרה צרתה לזר עד שתחלוץ. (יבום, פ"ו הי"א)
ז. שנים מן האחין נשואין לשתי אחיות ומתו שניהן ולא נודע איזה מהן
מת ראשון, הואיל ואי אפשר ליבם שתיהן, והרי זיקה נפלה על שתיהן
שתיהן חולצות ולא מתיבמות, ואפילו היתה אחת מהן אסורה על היבם
משום שנייה או מחייבי עשה או מחייבי לאוין הרי אלו חולצות ולא
מתיבמות, אבל אם היתה אחת מהן ערוה עליו כגון שהיתה אם אשתו או
בתה הרי אחותה מותרת לו ורצה חולץ רצה מיבם שהרי לא נפלה זיקתו
על שתיהן שאין זיקה על הערוה. (יבום, פ"ז ה"א)
ח. ויש נשים אחרות שאסורות מפי הקבלה ואיסורן מדברי סופרים והן
הנקראות שניות מפני שהן שניות לעריות וכל אחת מהן נקראת שנייה,
ועשרים נשים הן ואלו הן: א, אם אמו וזו אין לה הפסק אלא אפילו אם
אם אם אמו עד מעלה מעלה אסורה, ב, אם אבי אמו בלבד, ג, ואם אביו
וזו אין לה הפסק אלא אפילו אם אם אם אביו עד למעלה אסורה, ד, אם
אבי אביו בלבד, ה, אשת אבי אביו וזו אין לה הפסק אפילו אשת יעקב
אבינו אסורה על אחד ממנו, ו, אשת אבי אמו בלבד, ז, אשת אחי האב מן
האם, ח, אשת אחי האם בין מן האם בין מן האב, ט, כלת בנו וזו אין לה
הפסק אפילו כלת בן בן בנו עד סוף העולם אסורה עד שתהיה אשת אחד
ממנו שנייה על יעקב אבינו, י, כלת בתו בלבד, יא, בת בת בנו בלבד, יב,
בת בן בנו בלבד, יג, בת בת בתו בלבד, יד, בת בן בתו בלבד, טו, בת בן בן
אשתו בלבד, טז, בת בת בת אשתו בלבד, יז, אם אם אבי אשתו בלבד, יח,
אם אב אם אשתו בלבד, יט, אם אם אם אשתו בלבד, כ, אם אב אבי
אשתו בלבד, נמצאו השניות שאין להן הפסק ארבע, אם האם עד למעלה,
ואם האב עד למעלה, ואשת אבי האב עד למעלה, ואשת בן בנו עד למטה.
(אישות, פ"א ה"ו)
ט. היתה היבמה אסורה על בעלה משום לאו או משום עשה או שהיתה
שנייה לבעל ולא היתה אסורה על היבם מצד מאלו הצדדים הרי זו
מותרת ליבם, חוץ ממחזיר גרושתו משנשאת ומת שהיא חולצת ולא
מתיבמת. (יבום, פ"ו הי"ג).
י. וכן אחות אשתו ערוה עליו עד שתמות אשתו… עבר ונאף עם אחת
משבע נשים אלו בין בזדון בין בשגגה, אף על פי שהוא והנואפת במיתת
בית דין או בכרת, לא נאסרה אשתו עליו, חוץ מאחות ארוסתו שהיא
אוסרת אשתו עליו כמו שביארנו בהלכות גירושין. (איסורי ביאה, פ"ב
הלכות ט' וי').
יא. כל הנבעלת לאדם שעושה אותה זונה בין באונס בין ברצון בין בזדון
בין בשגגה [בין כדרכה בין שלא כדרכה] משהערה בה נפסלה משום זונה,
ובלבד שתהיה בת שלש שנים ויום אחד ויהיה הבועל בן תשע שנים ויום
אחד ומעלה, לפיכך אשת איש שנבעלה לאחר בין באונס בין ברצון נפסלה
לכהונה. (איסורי ביאה, פי"ח ה"ו)
יב. דין תורה שמותר לעכו"ם שישא אמו או אחותו מאמו שנתגיירו אבל
חכמים אסרו דבר זה כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה
קלה, שאמש היתה לו זו אסורה והיום מותרת, וכן גר שבא על אמו או
אחותו והיא בגיותה ה"ז כבא על הנכרית. (איסורי ביאה, פי"ד הי"ב)
יג. השניות כולן לא גזרו עליהן בגרים, לפיכך מותר הגר לישא אם אמו
ונושא אדם גיורת ואם אמה או בת בת בתה וכן בשאר השניות. (איסורי
ביאה, פי"ד הט"ז)
יד. הגרים אינן בדין הקרובים, אפילו שני אחים תאומים שנתגיירו,
מעידין זה לזה, שהגר שנתגייר כקטן שנולד הוא חשוב. (עדות, פי"ג ה"ב)
טו. מי שיש לו אח מכל מקום אפילו ממזר או עובד ע"ז בין קטן בין גדול
משיצא ראשו ורובו לאויר העולם קודם שימות אחיו הרי זה זוקק את
אשתו ליבום, ואם היה לו אח מן השפחה או מן הנכרית אינו אחיו לדבר
מן הדברים ואינו זוקק את אשתו, ואף על פי שהיתה לידתו בקדושה
הואיל והיתה הורתו שלא בקדושה אינו אחיו. (יבום, פ"א ה"ו)
טז. זה שנאמר בתורה ובן אין לו, אחד הבן ואחד הבת או זרע הבן או זרע
הבת הואיל ויש לו זרע מכל מקום בין מאשה זו בין מאשה אחרת הרי זה
פוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום. אפילו היה לו זרע ממזר או עובד
עבודה זרה הרי זה פוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום. אבל בנו מן
השפחה ומן הנכרית אינו פוטר, שזרע הבא מן השפחה, עבדים, והבא מן
הגויה, גוים, וכאילו אינם, הרי הוא אומר בשפחה האשה וילדיה תהיה
לאדוניה, מלמד שולדה כמוה, ובגויה הוא אומר כי יסיר את בנך מאחרי,
מסיר אותו מלחשב בקהל, ואף על פי שנשתחרר בנו מן השפחה או
נתגייר בנו מן הגויה, הרי הן כשאר הגרים והמשוחררין, ואינן פוטרין את
אשתו. הרי שהיה לו בן מן השפחה שלו, ושחררו, ושחררה, ונשאה, ומת
בלא זרע הרי זו תתיבם לאחיו ואף על פי שבנה ממנו קיים, שכבר
שחררו. (יבום, פ"א הלכות ג-ד)
יז. כל הקרובין בעבירה, יורשין ככשרים, כיצד כגון שהיה לו בן ממזר או
אח ממזר, הרי אלו כשאר בנים וכשאר אחים לנחלה, אבל בנו מן השפחה
או מן הנכרית אינו בן לדבר מן הדברים ואינו יורש כלל. (נחלות, פ"א ה"ז)
יח. …וכן מטמא לבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו אף על פי שהן פסולין,
אפילו היו ממזרים, מטמא להן. (אבל, פ"ב ה"ט)
יט. מי שהיו אביו ואמו רשעים גמורים ועוברי עבירות, אפילו נגמר דינן
להריגה והם יוצאים ליהרג, אסור להכותן ולקללם, ואם קלל או חבל בהן,
פטור. ואם עשו תשובה, הרי זה חייב, ונהרג עליהן אף על פי שהרי הן
יוצאין למיתה. (ממרים, פ"ה הי"ב)
כ. עבר אביו ואמו על עבירה שלוקין עליה, והיה הוא חזן לפני הדיינים,
לא יכה אותם. וכן אם נתחייב נידוי לא יהיה שליח לנדותם, ולא ידחוף
אותם ולא יבזה אותם בשליחות בית דין, אף על פי שהן ראויין לכך ולא
עשו תשובה. לכל אין הבן נעשה שליח להכותו ולקללו חוץ ממסית
ומדיח, שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו. (ממרים, פ"ה
הלכות י"ג-י"ד)
כא. הורו מקצת הגאונים, שכל אשה שתבעל בפני עדים צריכה גט, חזקה
שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, והגדילו והוסיפו בדבר זה שעלה
על דעתם, עד שהורו שמי שיש לו בן משפחתו חוששין לו, ולא תתייבם
אשתו, שמא שחרר שפחתו ואחר כך בא עליה. ויש מי שהורה שודאי
שחרר, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וכל הדברים האלו רחוקים
הם בעיני עד מאד מדרכי ההוראה, ואין ראוי לסמוך עליהן… ואין צריך
לומר בשפחה או בגויה שאינה בת קדושין, שאין חוששין להן כלל, והרי
הבן מהן בחזקת גוי ועבד עד שיודע בודאי שנשתחררה אמו או נתגיירה.
השגת הראב"ד: בגויה ודאי כן הוא כדבריו, שהרי אין בידו לגיירה. אבל
בשפחתו, שיש בידו לשחררה, דבריהם קרובים, דלא שביק היתירא ואכיל
איסורא, אלא אם כן הוחזק בפריצות עריות… ודברי הגאונים ז"ל קיימים
הם. (גירושין, פ"י הי"ט).
כב. אמר לשתי אחיות 'הרי אחת מכם מקודשת לי בזה', ונתן להן פרוטה,
או שקבלתה אחת על יד חבירתה, וכן האומר לאב 'אחת מבנותיך
מקודשת לי' וקיבל האב קידושיה, כולן צריכות גט ממנו, ואסור לו לבוא
על אחת מהן, מפני שהקידושין תופסין בהן, ואף על פי שאי אפשר לבוא
על אחת מהן. (אישות פ"ט ה"ג)
כג. מי שקידש אחת משתי אחיות, ואין ידוע איזו מהן קידש, ומת, ולו אח
אחד, חולץ לשתיהן כדי להתירן לאחרים. היו לו שני אחין, אחד חולץ
לאחת מהן בתחלה, והשני מיבם לשנייה על כל פנים, אם זו היא שקידש
אחיו, הרי יבם אותה. ואם אינה אשת אחיו, הרי נשא אשה משאר
הנשים, ואחותה שהיתה אשת אחיו כבר נחלצה. אבל לא ייבם האחת
תחלה, שמא האחרת היא אשת אחיו, ונמצא שנשא קרובת זקוקתו. קדמו
שני האחים וכנסו שתי היבמות אין מוציאין מידן. (יבום פ"ח ה"א)
כד. שנים שקדשו שתי אחיות, זה אינו יודע איזו קידש, וזה אינו יודע
איזו קידש, ומתו שניהן, לזה אח ולזה אח, זה חולץ לשתיהן וזה חולץ
לשתיהן. לזה אח אחד ולזה שנים, היחידי חולץ לשתיהן בתחלה, והשנים
אחד חולץ ראשון והשני מיבם, ואם קדמו וכנסו, אין מוציאין מידן,
ואפילו היו כהנים, שהחליצה שחלץ היחידי, מספק חלץ, והחלוצה אסורה
לכהן מדברי סופרים, ובספק חלוצה לא גזרו. (יבום פ"ח ה"ב)
כה. היו לזה שני אחין ולזה שני אחין, אחיו של זה חולץ לאחת, ואחיו של
זה חולץ לאחת, ואחר כך האח השני של זה מיבם חלוצתו של זה, והאח
השני של זה מיבם חלוצתו של זה. קדמו שניהן וחלצו לשתיהן, לא ייבמו
שני האחין האחרים, אלא אחד חולץ בתחלה ואחד מיבם לשניה, ואם
קדמו וכנסו, אין מוציאין מידן. (יבום פ"ח ה"ג)
כו. מי שמת והניח אחים רבים, מצוה על הגדול ליבם או לחלוץ, שנאמר
'והיה הבכור אשר תלד' וגו', מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בבכור
שבאחין, כלומר גדול האחין יקום על שם אחיו המת. (יבום פ"ב ה"ו)
כז. ואלו שהן פטורות מן החליצה ומן היבום, אשת סריס חמה
ואנדרוגינוס ואשת השוטה ואשת הקטן ואילונית ומי שהיא ערוה,
שנאמר 'ולא ימחה שמו מישראל', פרט לסריס חמה ואנדרוגינוס ששמם
מחוי, הואיל ואינן ראויין לילד מתחלת ברייתן הרי הן כמין בפני עצמו.
והיה הבכור 'אשר תלד', פרט לאילונית שאינה ראויה לילד מתחלת
ברייתה. (יבום פ"ו ה"ח)
כח. מי שיבם אשת אחיו, הוא יורש כל נכסי אחיו המוחזקים, וכל הראויין
לבא לאחר מכאן הרי הוא בהן ככל האחים, שהרי בכור קרא אותו הכתוב,
שנאמר 'והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו
מישראל'. (נחלות פ"ג ה"ז)
כט. הנטען על השפחה ונשתחררה על הנכרית ונתגיירה הרי זה לא
ישאנה, וכן גוי ועבד הבא על בת ישראל אף על פי שחזר הגוי ונתגייר
העבד ונשתחרר הרי זה לא ישאנה, וכולן אם עברו ונשאו אין מוציאין
מידם. (גירושין פ"י הי"ד)
ל. כל אשה שהיה לה קינוי וסתירה ולא שתת מי המרים בין שלא רצה
בעלה להשקותה בין שלא רצת היא לשתות בין שבא לה עד טומאה או
הודת או שהיתה מאלו הנשים שאינן ראויות לשתות או שקנאו לה בית
דין, הואיל ונאסרה על בעלה מכל מקום הרי היא אסורה על זה שנתיחדה
עמו לעולם כדרך שהיא אסורה על בעלה, ואם עבר ונשאה מוציאין אותה
מתחתיו בגט אפילו היו לה בנים ממנו, מפי השמועה למדו כשם שאסורה
לבעל כך אסורה לבועל. (סוטה פ"ב הי"ג)
לא. אבל אם לא קדם קינוי ובאו עליה עדים שנסתרה עם זה ובאו ומצאו
דבר מכוער כגון שנכנסו אחריו ומצאוה חוגרת חגורה או מצאו רוק
למעלה מן הכילה וכיוצא בזה, אם הוציאה בעלה בדבר מכוער זה הרי זו
לא תנשא לנטען אלא אסורה עליו, ואם עבר ונשאה והיו לה בנים ממנו
לא תצא ואם לא היו לה בנים תצא. (סוטה פ"ב הי"ג)
לב. במה דברים אמורים, שנבוכה העיר עליה ועל זה הנטען יום ומחצה
או יתר, ואמרו פלוני זנה עם פלונית, ולא פסק הקול. והוא שלא היו לה
או לו אויבים שמעבירין הקול, אבל אם לא היתה שם רנה לדבר זה בעיר
או שפסק הקול שלא מחמת יראה אם נשאת לנטען לא תצא אף על פי
שאין לה בנים, אפילו בא עד אחד שזינת עמו לא תצא. (סוטה פ"ב הי"ד)
לג. מי שהוציאה בעלה בעידי דבר מכוער ונשאת לאחר וגירשה הרי זו
אסורה להנשא לנטען שיצאת מתחת בעלה בגללו ואם נשאת לא תצא אף
על פי שאין לה בנים. (סוטה פ"ב הט"ו)
לד. ואין בית דין כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד
שיבואו שני עדים ויעידו שזינת אשת זה בפניהם ברצונה ואחר כך כופין
אותו להוציא. (אישות פכ"ד הי"ח)
לה. אין העדים נזקקין לראות המנאפים שהערו זה בזה והכניס כמכחול
בשפופרת, אלא משיראו אותן דבוקין זה עם זה כדרך כל הבועלין הרי אלו
נהרגין בראיה זו, ואין אומרים שמא לא הערה מפני שחזקת צורה זו
שהערה. (איסורי ביאה פ"א הי"ט)
לו. המרכיב זכר על נקבה שאינו מינו בין בבהמה בין בחיה ובעוף ואפילו
במיני חיה שבים הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה
לארץ שנאמר בהמתך לא תרביע כלאים, ואחד בהמה חיה ועוף שלו או
של חבירו, ואינו לוקה עד שיכניס בידו כמכחול בשפופרת, אבל אם העלם
זה על זה בלבד או שעוררן בקול מכין אותו מכת מרדות. (כלאים, פ"ט
ה"א)
לז. מי שהוציאה בעלה בעידי דבר מכוער ונשאת לאחר וגירשה הרי זו
אסורה להנשא לנטען שיצאת מתחת בעלה בגללו ואם נשאת לא תצא אף
על פי שאין לה בנים. (סוטה, פ"ב הט"ו)
לח. המוציא את אשתו משום שם רע או משום שהיא פרוצה בנדרים
אומרין לו הודיעה שמפני זה אתה מוציאה כדי לייסרה ודע אתה שאין
אתה מחזירה לעולם, ומפני מה המוציא את זו לא יחזירה לעולם, גזירה
שמא תנשא לאחר ותעשה תשובה ותהיה צנועה תחתיו ויאמר הראשון
אילו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי מגרשה ונמצא כמגרש על תנאי ולא
נתקיים שנמצא הגט בטל למפרע, לפיכך אומרים לו גמור בלבך לגרשה
שאין זו חוזרת לך לעולם, ואם עבר והחזיר קודם שנתקדשה לאחר לא
יוציא. (גירושין, פ"י הי"ב)
לט. שליח שהביא גט חוצה לארץ ואמר בפני נכתב ובפני נחתם הרי זה
לא ישאנה, שאנו חוששין שמא עיניו נתן בה ולפיכך העיד לה. וכן עד
אחד שהעיד לאשה שמת בעלה ונשאת על פיו, הרי זה לא ישאנה. וכן
החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה, הרי זה לא ישאנה… וכולן אם
עברו ונשאו, אין מוציאין מידם. (גירושין פ"י הי"ד)
מ. וכולן שהיו להן נשים, ומתו נשותיהן, או שנתגרשו והיו הנשים הן
שהרגילו את בעליהן לגרשם, הרי אלו מותרות להנשא להן לכתחלה, וכן
אם הלכו נשים אלו ונשאו לאחרים ונתאלמנו או נתגרשו הרי אלו
מותרות להנשא להן לכתחלה. (גירושין, פ"י הט"ו)
מא. וכל אחת מהן מותרת להנשא לבן העד שהעיד לה, או לבן החכם
שאסרה על בעלה, או לבן הנטען עליה או לשאר קרוביהן, שאין אדם
חוטא כדי שיהנה אחר. ומותרת האשה להנשא לאחד מעידי גירושיה או
מעידי מיאוניה או לאחד מן הדיינים שחלצה בפניהם, שאין חוששין אלא
לעדות אחד, ולעולם יתרחק אדם מעדות מיאון ויתקרב לחליצה.
(גירושין, פ"י הט"ז)
מב. ישראל שאמר הרגתי את פלוני הרי זו תנשא על פיו, שאין אדם
משים עצמו רשע והרי העיד שמת. (גירושין, פי"ג ה"י)
מג. וכן הפסול בעבירה מן התורה אם בא להעיד לאשה שמת בעלה אינו
נאמן, ואם היה משיח לפי תומו נאמן, אין זה פחות מן הגוי, אבל פסול
מדבריהם נאמן לעדות אשה. (גירושין, פי"ג הי"ז)
מד. כיצד מתקדשת למיאון, שאם נתקדשה ולא רצת לישב עם בעלה
צריכה למאן בפני שנים ולומר איני רוצה בו ויוצאה בלא גט כמו שיתבאר
בהלכות גירושין, וזו היא הנקראת ממאנת, ולמה יוצאה בלא גט מפני
שאין קידושיה קידושין גמורין מן התורה אלא קדושי קטנה זו מדברי
סופרים והן תלויין שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קידושיה
ונעשית אשת איש גמורה ואינו צריך לחזור ולקדשה אחר שגדלה, ואם
לא רצת לישב צריכה למאן ותצא בלא גט. (אישות, פ"ד ה"ח)