(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
֍ ֍ ֍
טו. מי שמת או גירש ויש לו נשים רבות ואין שם דין קדימה ואין לו כדי כל הכתובות כיצד הן חולקות, רואים אם כשיחלק הממון על מנין הנשים יגיע לפחותה שבהן כדי כתובתה או פחות חולקות בשוה, ואם היה הממון יתר על זה חולקים ממנו כדי שיגיע לפחותה שבהן כשיעור כתובתה וחוזרות וחולקות את המותר בין הנותרות על הדרך הראשונה. כיצד מי שהיה נשוי ארבע נשים כתובתה של ראשונה ארבע מאות ושל שנייה שלש מאות ושל שלישית מאתים ושל רביעית מאה נמצא הכל אלף וגירש כולן או מת, אם הניח ארבע מאות או פחות חולקות בשוה וכל אחת נוטלת מאה או פחות. הניח שמונה מאות אם תחלק בין כולן בשוה נמצאת הרביעית נוטלת מאתים והרי אין בכתובתה אלא מאה, אלא כיצד עושין לוקחין ארבע מאות וחולקין אותן ביניהן בשוה מאה מאה, נמצאת הרביעית נטלה כדי כתובתה והלכה לה ונשאר כאן ארבע מאות ושלש נשים שביד כל אחת משלשתן מאה, אם תחלק הארבע מאות בין שלשתן בשוה נמצאת השלישית נוטלת מאתים ושלשים ושלשה ושליש והרי אין בכתובתה אלא מאתים, לפיכך לוקחין מארבע המאות שלש מאות וחולקין בין שלשתן בשוה שנמצאת השלישית נטלה מאתים שלה והלכה לה, נשאר כאן מאה ושתי נשים, חולקין את המאה בשוה בין ראשונה ושנייה, נמצא ביד הראשונה מאתים וחמשים וכן ביד השנייה, ונמצא ביד השלישית מאתים וביד הרביעית מאה, ועל דרך זו חולקות לעולם אפילו הן מאה. (אישות, פי"ז ה"ח)
טז. השותפין שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וזה שלש מאות ונתעסקו כולן בממון ופחתו או הותירו השכר או הפחת ביניהם בשוה לפי מניינם ולא לפי המעות, ואפילו לקחו שור לטביחה שאילו טבחוהו היה נוטל כל אחד מבשרו כפי מעותיו אם מכרוהו חי ופחתו או הותירו השכר או הפחת לאמצע, במה דברים אמורים כשנשאו ונתנו במעות שנשתתפו בהן אבל אם המעות קיימין ועדיין לא הוציאו אותן ופחתו או הותירו מחמת המטבע ששינה המלך או אנשי המדינה חולקין השכר או ההפסד לפי המעות, בד"א בסתם אבל אם התנו שיטול בעל המאה שלשה רבעים מן השכר ויטול בעל המאתים רביע ואם נפחתו לא יפחות זה שיטול שלשה רביעי השכר אלא רביע ההפסד ויפסיד זה שנוטל רביע השכר שלשה רבעים מן הפחת הרי אלו חולקין כפי מה שהתנו שכל תנאי שבממון קיים. (שלוחין ושותפין, פ"ד ה"ג)
יז. מי שהיה נשוי נשים רבות ומת, כל שנשאת בתחלה קודמת ליטול כתובתה, ואין אחת מהן נוטלת אלא בשבועה, ואין לאחרונה אלא מה ששיירה שלפניה וגם היא נשבעת ונוטלת השאר, וכן אם היה עליו שטר חוב, אם היה החוב קודם גובה בעל חוב תחילה, ואם הכתובה קדמה גובה האשה תחלה והשאר לבעל חוב.
במה דברים אמורים בשהיתה הקרקע שבאו לגבות ממנה קנויה לו בשעת הנישואין ובשעה שלוה הוא, שהדין נותן שכל הקודם בשטר תחלה זכה תחלה, אבל אם נשא נשים זו אחר זו ולוה בין קודם נישואין בין אחר נישואין ואחר שנשא ולוה קנה קרקע כולן חולקין כאחת ששיעבוד כולן כאחד בא, שבשעה שקנה היה משועבד לכל ואין כאן דין קדימה.
וכן אם היה זמן הכתובות והשטרות כולן יום אחד או שעה אחת במקום שכותבים שעות חולקין כאחת, שאין שם קודם, ולעולם כל שקדם וזכה במטלטלין כדי חובו או כדי כתובתה אין מוציאין מידו, שאין דין קדימה במטלטלין. (אישות, פי"ז הלכות א-ג)
יח. מי שיש לו חובות הרבה כל שקדם חובו גובה תחלה בין מן הלוה עצמו בין מן הלקוחות, ואם קדם האחרון וגבה מוציאים מידו שכל שקדם חובו זכה, במה דברים אמורים, בקרקעות שהיו לו בעת שלוה אבל הקרקעות שקנה אחר שלוה מבעלי חובות הרבה אף על פי שכתב לכל אחד מהן מה שאני עתיד לקנות משועבד לך אין בהן דין קדימה אלא כולן שוין וכל שקדם וגבה זכה אף על פי שהוא אחרון.
לוה וכתב לו שאני עתיד לקנות משועבד לך ואחר כך קנה שדה וחזר ולוה מאחר הרי השדה משועבד לראשון והוא קודם לגבות, וכן אפילו היו מאה. אין דין קדימה במטלטלין אלא כל שקדם וגבה מהן זכה אף על פי שהוא אחרון, קידם אחד משאר אדם ותפס מן המטלטלין של זה כדי לזכות לאחד מבעלי חובות לא זכה שכל התופס לבעל חוב במקום שיש עליו חוב לאחרים לא קנה, אבל אין עליו חוב לאחרים קנה לו, וכן אם אמר לו הלוה זכה בחפץ זה לפלוני זכה לו ואין אחד מבעלי חובות יכולין לגבות מאלו המטלטלין שכבר זכה בהן אחר. (מלוה ולוה פ"כ הלכות א-ב)
יט. האומר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי והיו בידו עשר סלעים ונתן תשע לשניה וסלע לראשונה יצא ידי שתיהן, שהערכין לאו כחובות הן, שאע"פ שכל מה שבידו משועבד לראשונה, הקדש מאוחר שגבה גבה, אבל אם נתן תשע לראשונה ואחת לשניה ידי שניה יצא, שהרי כשנתן הסלע לא נשאר בידו כלום והרי אין ידו משגת, ידי ראשונה לא יצא, שהרי כל מה שהיה בידו משועבד לראשונה כשנתן התשע נשאר לו סלע והרי לא נתן כל מה שידו משגת, לפיכך ישאר עליו שאר ערך ראשון עד שיעשיר וישלים. (ערכין וחרמין, פ"ג הי"א)
כ. עשה עבדו אפותיקי ומכרו הרי בעל חוב גובה ממנו מפני שיש לו קול, עשה שורו אפותיקי ומכרו אין ב"ח גובה ממנו וכן שאר המטלטלין מפני שאין להן קול. (מלוה ולוה, פי"ח ה"ה)
כא. אחד מן האחים שלא חלקו או מן השותפין שבא לתבוע תובע על הכל הואיל ויש לו חלק בזה הממון אין צריך הרשאה משאר שותפין, ואין השותף האחר יכול לומר לשותפו שדן אילו הייתי אני שם הייתי תובע טענות אחרות ומחייב בעל דיני, שהרי אומר לו למה לא באת לתבוע גם אתה, לפיכך אם היה במדינה אחרת יש לו לחזור על בעל הדין ולדון עמו ולומר לו אני איני מודה בכל מה שטען שותף שלי לפיכך יש לנתבע לעכב ולומר לזה או דון עמי בחלקך או הבא הרשאה שהרי ממון שניכם בידי ושניכם בעלי דיני ולמחר יבא אחיך או שותפך ויתבע גם הוא. (שלוחין ושותפין, פ"ג ה"ג)
כב. שני שטרות שזמנן ביום אחד והן כתובין על שדה אחת בין במכר בין במתנה, אם דרך אנשי המקום לכתוב שעות כל הקודם זכה, ואם אין דרך המקום לכתוב שעות הרי הדבר מסור לדיינים, כל שדעתם נוטה להעמיד שדה זו בידו יעמידו.
במה דברים אמורים בשטר שאין בו קנין אלא קנה שדה זו בשטר זה, שאין אנו יודעין מי הוא משניהם שהגיע שטרו לידו תחלה, אבל אם היה בכל שטר מהן קנין כל שקדם לו הקנין זכה וישאלו העדים, וכן אם היו שם עדים שזה הגיע לידו שטר מתנתו תחלה קנה הראשון. (זכיה ומתנה, פ"ה הלכות ו-ז)
כג. ראובן ושמעון לכל אחד משניהם שטר חוב על לוי ראובן שטרו בה' בניסן ושמעון שטרו בניסן סתם והרי יש ללוי שדה שאינה כדי חוב של שניהם מורידין לתוכה ראובן שמא שטרו של שמעון בסוף ניסן היה, וכן אין שמעון יכול לטרוף מאייר ואילך שהרי הלוקח אומר לו שמא באחד בניסן הוא זמנו של שטרך והרי שדה בת חורין ביד ראובן שתגבה אותה ויבא ראובן שהוא אחר זמנך והוא שיש לו לטרוף ממנו, לפיכך אם כתבו הרשאה זה לזה טורפין מאייר ואילך מכל צד, והוא הדין בראובן ושמעון שמכר להן לוי שדה אחת בשני שטרות שטרו של זה בחמשה בניסן ושטרו של זה בניסן סתם. (מלוה ולוה, פ"כ ה"ה)
