(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
לג. שנים אומרין ראינוה שנתקדשה ביום פלוני ושנים אומרין לא ראינוה אף על פי שכולם שוכנים בחצר אחת הרי זו מקודשת שאין לא ראינוה ראיה שדרך העם לקדש בצנעה. (אישות, פ"ט ה"ל)
לד. אמר עד אחד מקודשת היא והיא אומרת לא נתקדשתי הרי זו מותרת, אחד אומר מקודשת ואחד אומר אינה מקודשת לא תנשא ואם נישאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשתי. אמרה מקודשת אני ולאחר זמן עמדה וקידשה עצמה אם נתנה אמתלא לדבריה ואמרה מפני כך וכך אמרתי בתחלה שאני מקודשת וראינו בדבריה ממש הרי זו מותרת לשני, ואם לא נתנה אמתלא או שנתנה ואין בה ממש הרי זו אסורה, וקידושי שני קידושי ספק, לפיכך נותן לה גט ותהיה אסורה עליו ועל הכל עד שיבוא ארוסה. וכן האשה שבאת ואמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אם נתנה אמתלא לדבריה ויש בדבריה ממש הרי זו נאמנת. (אישות פ"ט הל"א)
לה. אמרו שנים ראינוה שנתגרשה ושנים אומרים לא ראינוה, אם היו כולם שרוים בחצר אחת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא והולד כשר שבני אדם עשויין לגרש בצנעה. (גירושין, פי"ב ה"ח)
לו. האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אפילו היה שם עד אחד שמעיד שהיא שבויה, אבל אם יש שם שני עדים שנשבית אינה נאמנת עד שיעיד לה אחד שהיא טהורה, היו שם שני עדים שנשבית ועד אחד מעיד שנטמאת ואחד מכחיש אותו ומעיד לה שהיא טהורה ולא נתייחד עמה עכו"ם עד שנפדית אפילו זה שמעיד שהיא טהורה אשה או שפחה הרי זו מותרת.
מי שאמרה נשביתי וטהורה אני והתירוה בית דין להנשא ואח"כ באו שני עדים שנשבית הרי זו תנשא לכתחלה ולא תצא מהיתרה, ואפילו נכנס אחריה שבאי והרי היא שבויה לפנינו ביד אדוניה הרי זו לא תצא מהיתרה שהתירוה ומשמרין אותה מעתה עד שתפדה.
באו לה שני עדים אח"כ שנטמאת אפילו נשאת ואפילו היו לה בנים הרי זו תצא, ואם בא עד אחד אינו כלום, אמרה נשביתי וטהורה אני ויש לי עדים שאני טהורה אין אומרין נמתין עד שיבואו העדים אלא מתירין אותה מיד, ולא עוד אלא אפילו יצא עליה קול שיש עליה עדי טומאה מתירין אותה עד שיבואו שבשבויה הקלו. (איסורי ביאה, פי"ח הלכות כ"א-כ"ג)
לז. השבויה שנפדית והיא בת ג' שנים ויום אחד או יתר אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה שמא נבעלה לעכו"ם, ואם יש לה עד שלא נתייחד העכו"ם עמה הרי זו כשרה לכהונה, ואפי' עבד או שפחה או קרוב נאמן לעדות זו, ושתי שבויות שהעידה כל אחת מהן לחבירתה הרי אלו נאמנות, הואיל ואיסור כל הספיקות כולן מדברי סופרים לפיכך הקלו בשבויה. (איסורי ביאה, פי"ח הי"ז)
לח. מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהיה לו עד אחד, אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה, והנבעלת (לו) ספק חללה. (איסורי ביאה, פ"כ הי"ג)
לט. שנים שבאו למדינה זה אומר אני וחבירי כהן וזה אומר אני וחבירי כהן אף על פי שנראין כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנין ושניהם בחזקת כהנים, וכן עד שאמר ראיתי זה שנשא כפיו או שאכל בתרומה או שחלק על הגורן או שקרא בתורה ראשון וקרא אחריו לוי מחזיקין אותו בכהונה על פיו, וכן אם העיד שזה קרא שני בתורה אחר כהן מחזיקין אותו בלויה. (אישות, פ"כ הי"א)
מ. אי זהו כהן מיוחס כל שהעידו לו שני עדים שהוא כהן בן פלוני הכהן ופלוני בן פלוני הכהן עד איש שאינו צריך בדיקה והוא הכהן ששימש על גבי המזבח, שאילו לא בדקו בית דין הגדול אחריו לא היו מניחין אותו לעבוד, לפיכך אין בודקין מהמזבח ומעלה ולא מן הסנהדרין ומעלה שאין ממנין בסנהדרין אלא כהנים לויים וישראלים מיוחסין. (איסורי ביאה, פ"כ ה"ב)
מא. וכן בעת שמעידין בבית דין יבא אחד ושומעין דבריו היום וכשיבוא העד השני לאחר זמן שומעין דבריו ומצטרפין זה לזה ומוציאין בהן הממון. (עדות, פ"ד ה"ד)
מב. מי שהוחזק אביו כהן ויצא עליו קול שהוא בן גרושה או חלוצה חוששין לו ומורידין אותו, בא עד אחד אחר כך והעיד שהוא כשר מעלין אותו לכהונה על פיו, באו שנים עדים אחר כך והעידו שהוא חלל מורידין אותו מן הכהונה, בא עד אחד והעיד שהוא כשר מעלין אותו לכהונה שזה האחרון מצטרף לעד ראשון והרי שנים מעידין שהוא כשר ושנים מעידים שהוא פסול ידחו אלו ואלו וידחה הקול שהשנים כמאה וישאר כהן בחזקת אביו. (איסורי ביאה, פ"כ הט"ז)
מג. האשה שנחבשה ביד עכו"ם ע"י ממון מותרת, ע"י נפשות אסורה לכהונה ולפיכך אם היה בעלה כהן נאסרה עליו, בד"א בזמן שיד ישראל תקיפה על העכו"ם והם יראין מהם, אבל בזמן שיד העכו"ם תקיפה אפילו ע"י ממון כיון שנעשית ברשות העכו"ם נאסרה אא"כ העיד לה אחד כשבויה כמו שביארנו. (איסורי ביאה, פי"ח ה"ל)
מד. עיר שבאה במצור ונכבשה אם היו העכו"ם מקיפין את העיר מכל רוחותיה כדי שלא תמלט אשה אחת עד שיראו אותה ותעשה ברשותן הרי כל הנשים שבתוכה פסולות לכהונה כשבויות שמא נבעלו לעכו"ם, אלא מי שהיתה מבת שלש שנים ולמטה כמו שביארנו.
ואם היה איפשר שתמלט אשה אחת ולא ידעו בה או שתהיה בעיר מחבואה אחת אפילו אינה מחזקת אלא אשה אחת הרי זו מצלת על הכל.
כיצד מצלת שכל אשה שאמרה טהורה אני נאמנת, ואף על פי שאין לה עד מתוך שיכולה לומר נמלטתי כשנכבשה העיר או במחבואה הייתי ונצלתי נאמנת לומר לא נמלטתי ולא נחבאתי ולא נטמאתי. (איסורי ביאה, פי"ח הלכות כ"ו-כ"ט)
מה. אין הבעל נאמן להעיד באשתו השבויה שלא נטמאה שאין אדם מעיד לעצמו, וכן שפחתה לא תעיד לה, אבל שפחת בעלה מעידה לה, ושפחתה שהיתה מסיחה לפי תומה נאמנת.
כהן שהעיד לשבויה שהיא טהורה הרי זה לא ישאנה שמא עיניו נתן בה, ואם פדאה והעיד בה הרי זה ישאנה, שאילו לא ידע שהיא טהורה לא נתן בה מעותיו. (איסורי ביאה, פי"ח הלכות י"ט-כ')
מו. וכן מי שגירש את אשתו מן הנשואין לא תדור עמו בחצר שמא יבואו לידי זנות, ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי, וכפר קטן נידון כמבוי, היה לה מלוה אצלו עושה שליח לתובעו, וגרושה שבאה עם המגרש לדין מנדין אותן או מכין אותן מכת מרדות, ואם נתגרשה מן האירוסין מותרת לתובעו בדין ולדור עמו, ואם היה לבו גס בה אף מן האירוסין אסור, ומי נדחה מפני מי היא נדחת מפניו, ואם היתה החצר שלה הוא ידחה מפניה. (איסורי ביאה, פכ"א הכ"ז)
מז. ויש דברים שסומכין בהן על עדות שמעיד כשהוא גדול הואיל והם דברים של דבריהם, ואלו הן הדברים שאדם נאמן להעיד בגודלו על מה שראה בקטנו, נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבי או של רבי או של אחי מפני שקיום שטרות מדבריהם, זכור אני בפלונית שנישאת ונעשה לה מנהג הבתולות, הואיל ורוב נשים בתולות נישאות וכתובה מדבריהם, שהמקום הזה בית הפרס מפני שטומאתו מדבריהם, ועד כאן היינו באין בשבת שצמצום התחום עד אלפים אמה בלבד מדבריהם, שהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול ולאכול בתרומתו לערב, ושהיה חולק עמנו תרומה, ושהיינו מוליכים חלה ומתנות לפלוני כהן על ידי עצמו, ואמר לי אבא משפחה זו כשרה משפחה זו פסולה, ואכלנו בקצצה של פלוני שהאכילוני אחיו כדי להודיע שאחיהם פלוני נשא אשה שאינה הוגנת לו, שכל אלו הדברים להחזיק זה הכהן לאכול בתרומה של דבריהם או לדחותו ממנה. (עדות, פי"ד ה"ג)
מח. מעיד קרוב על כתב קרובו כיצד שטר שעדיו ראובן ושמעון ומתו או שהלכו למדינת הים ובא בנו של ראובן ואמר זה כתב ידו של אבי ובא בנו של שמעון ואמר זה כתב ידו של אבי הרי אלו כשני עדים כשרים שאינן קרובים ואם יצטרף עמהם שלישי והעיד על כתב ידן של שניהם הרי נתקיים השטר. (עדות, פ"ז ה"א)
מט. ואסור לאדם ללמד את עבדו תורה ואם למדו לא יצא לחירות. (עבדים, פ"ח ה"י)
נ. עשרה אין חולקין להן תרומה בבית הגרנות אף על פי שהן אוכלין אותה או מאכילין אותה, ואלו הן: החרש, והשוטה, והקטן שאין בו דעת לפרוש חוקו מפני שאין באלו דעת, והטומטום, והאנדרוגינוס מפני שהן בריה בפני עצמן, והעבד שמא יראוהו העוברים בשדה ויעידו עליו שהוא כהן, והערל והטמא מפני שהן מאוסין, והאשה שמא תתגרש ומפני הייחוד, והנושא אשה שאינה הוגנת לו קנסו אותו שלא יחלוק בבית הגרנות עד שיגרשנה, וכולן משלחין להן לבתיהן וחולקין להן כשאר קדשי הגבול, חוץ מן הנושא אשה שאינה הוגנת לו והטמא והערל שאין משלחין להן כלל. (תרומות, פי"ב הכ"ב)
פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת כתובות, פרק שלישי (א)
א. הגיורת והשבויה והמשוחררת אם נתגיירה ונפדית ונשתחררה והיא בת שלש שנים או פחות יש לה קנס, ואם היתה בת שלש שנים ויום אחד כשנתגיירה או כשנפדית או כשנשתחררה אין לה קנס הואיל וביאתן ביאה הרי הן כבעולות. (נערה בתולה, פ"א ה"י)
ב. היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה אם היתה מחייבי כריתות כגון אחותו ודודתו והנדה וכיוצא בהן או שהיתה מחייבי לאוין, אם התרו בו הרי זה לוקה ואינו משלם קנס שאין אדם לוקה ומשלם, ואם לא היתה שם התראה הואיל ואינו חייב מלקות הרי זה משלם קנס. (נערה בתולה, פ"א הי"א)
ג. אמה העבריה היא הקטנה שמכרה אביה, ומשתביא שתי שערות אחר י"ב שנה ותיעשה נערה אינו יכול למכרה אף על פי שעדיין יש לו רשות בה ויש לו לקדשה לכל מי שירצה, אף הקטנה שהיא איילונית בסימניה ואינה ראויה להבאת שתי שערות יש לאביה למכרה כל זמן שהיא קטנה, אבל הטומטום והאנדרוגינוס אינו נמכר לא כעבד עברי ולא כדין האמה העבריה. (עבדים, פ"ד ה"א)
ד. אין האונס או המפתה חייב בקנס עד שיבוא עליה כדרכה ובעדים ואינו צריך התראה, ומאימתי יהיה לבת קנס מאחר שלש שנים גמורות עד שתבגור, נבעלה בתוך שלש שנים אין ביאתה ביאה, בא עליה משבגרה אין לה קנס שנאמר נערה בתולה לא הבוגרת. (נערה בתולה, פ"א ה"ח)
ה. היתה אנוסה זו אסורה עליו אפילו מחייבי עשה ואפילו שנייה הרי זה לא ישאנה, וכן אם נמצא בה דבר זמה אחר שכנסה הרי זה יגרשנה שנ' ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו. (נערה בתולה, פ"א ה"ה)
