(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה).
יד. חלתה בהמת ראובן לא ירפא אותה שמעון, אבל אומר לו עשה לה כך וכך, ורוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא בקטנה מפני שמהנהו בשעה שמגביה עליו המים, וישן עמו במטה בימות החמה, אבל לא בימות הגשמים מפני שמחממו, ומסב עמו על המטה, ואוכלין על שולחן אחד, אבל לא מקערה אחת ולא מאבוס שלפני הפועלים, שמא יניח שמעון חתיכה אחת טובה ולא יאכל אותה כדי שיאכל אותה ראובן או יקרב אותה לפניו ונמצא מהנהו, וכן בפירות שבאבוס, אבל אם אכל שמעון מקערה שהוא יודע שכשיחזירנה לבעה"ב יחזור בעה"ב ויניחנה לפני ראובן ה"ז מותר, ואין חוששין שמא הניח נתח טוב בשבילו. (נדרים, פ"ו ה"ט)
טו. נזדמנה לו מלאכה עמו כגון שהיו קוצרים כאחד, עושה ברחוק ממנו גזירה שמא יסייענו, המדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה ונאסר בהניית אביו, הרי האב מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ולצלות לו דג קטן, שאין כוונתו אלא להנאה גדולה ודברים אלו לגבי הבן אינן חשובין. (נדרים, פ"ו הי"ז)
טז. ואסור לראובן לאכול מפירות שדה שמעון ואפילו בשביעית שהכל הפקר, שהרי לפני שביעית נדר, אבל אם נדר בשביעית אוכל מן הפירות הנוטות חוץ לשדה, אבל לא יכנס לשדה אף על פי שהקרקע הפקר, גזירה שמא ישהה שם אחר שיאכל, ולא הפקירה אותה תורה אלא כל זמן שהפירות בתוכה.
במה דברים אמורים כשאמר לו הניית הנכסים האלו אסורין עליך, אבל אם אמר לו הניית נכסי אסורין עליך, או שנשבע ראובן או שנדר מנכסי שמעון, כיון שהגיעה שביעית אוכל מפירות שדהו שהרי יצאו מרשות שמעון, אבל לא יכנס לשדהו מן הטעם שבארנו.
נאסרה על ראובן הניית מאכל שמעון בלבד, אם לפני שביעית נאסרה בין בנדר בין בשבועה הרי זה יורד לתוך שדהו אבל אינו אוכל מפירותיו, ואם בשביעית נאסרה יורד ואוכל מפירותיו, שאין פירות אלו של שמעון אלא של הפקר הן. (נדרים, פ"ו הלכות יג-טו)
יז. ואסור לראובן להשאיל לשמעון גזירה שמא ישאל ממנו והרי הוא אסור בהנאתו, וכן אסור להלוותו גזירה שמא ילוה ממנו, ולא ימכור לו גזירה שמא יקח ממנו. (נדרים, פ"ו הט"ז)
יח. האומר לחבירו השאילני פרתך אמר לו אינה פנויה נשבע או נדר ואמר קונם שדי איני חורש בה לעולם, אם היה דרכו לחרוש בידו הוא אסור וכל אדם מותרין לחרוש לו בה, ואם אין דרכו לחרוש בידו הוא וכל אדם אסורין וכן כל כיוצא בדברים אלו. (נדרים, פ"ח הי"ב)
יט. מי שהיתה הנייתו אסורה על חבירו ואין לחבירו מה יאכל, הולך אצל החנוני ואומר איש פלוני אסור בהנייתי ואיני יודע מה אעשה, אם הלך החנוני ונתן לו ובא ונטל מזה הרי זה מותר.
היה ביתו לבנות גדרו לגדור שדהו לקצור והלך אצל פועלים ואמר איש פלוני אסור בהנייתי ואיני יודע מה אעשה, והלכו הן ועשו עמו ובאו לזה ונתן להן שכרן הרי זה מותר, שנמצא זה שפרע לו חובו, וכבר בארנו שזה מותר לפרוע לו חובו.
היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל, נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה, ואם אין עמהם אחר מניח על הסלע ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל. (נדרים, פ"ז הלכות יב-יד)
כ. מי שנאסרה הנייתו על בעל בתו והוא רוצה לתת לבתו מעות כדי שתהיה נהנית בהן ומוציאה אותן בחפציה, הרי זה נותן לה ואומר לה הרי המעות האלו נתונין לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן אלא יהיו למה שאת נותנת לפיך או למה שתלבשי וכיוצא בזה, ואפילו אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שתרצי עשי בהן לא קנה הבעל ומה שתרצה תעשה בהן, אבל אם נתן לה מתנה ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן ולא פירש שתהיה המתנה הזאת לכך ולכך או למה שתרצה תעשה בהן הרי קנה אותה הבעל לאכול פירותיה, ודבר זה אסור שהרי הוא אסור בהניית חותנו. (נדרים, פ"ז הי"ז)
פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת נדרים, פרק חמישי (א)
א. היו שניהם שותפין בחצר, אם יש בה דין חלוקה הרי אלו אסורין להכנס לה עד שיחלוקו ויכנס כל אחד לחלקו, ואם אין בה דין חלוקה כל אחד ואחד נכנס לביתו והוא אומר בתוך שלי אני נכנס, ובין כך ובין כך שניהם אסורים להעמיד רחיים ותנור ולגדל תרנגולין בחצר זו.
שנים שהיו שותפין בחצר ונדר אחד מהן שלא יהנה בו השני כופין את הנודר למכור חלקו, נדר שלא יהנה הוא בשני הרי זה מותר להכנס לביתו מפני שברשותו הוא נכנס, אבל אינו יכול להשתמש בחצר כמו שבארנו.
היה אחד מן השוק אסור בהנאת אחד משניהם, הרי זה מותר להכנס לחצר, מפני שהוא אומר לו לתוך של חבירך אני נכנס איני נכנס לתוך שלך. (נדרים, פ"ז הלכות ד-ו)
