כיון שאף אומות העולם חיברו ספרי נימוסים על עניני המידות וההנהגות, ולכן רצה התנא להקדים ולהודיענו שמסכת זו אינה מאותו ענין, שכל חכם אמר את דעתו, אלא אף ענינים אלו נמסרו למשה מסיני, וכל ההנהגות והמידות הללו הם חלק מתורתינו הקדושה, ולכן פתח כאן ואמר 'משה קיבל תורה מסיני'. (ר"ע מברטנורא).
משנה א: משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי – מה' שהתגלה לישראל בהר סיני, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ בן נון, וִיהוֹשֻׁעַ מסרה לִזְקֵנִים, והם המוזכרים בנביא שהאריכו ימים אחרי יהושע, והם מסרוה לזקנים אחרים [וחלקם היו מהשופטים], וּזְקֵנִים האחרונים מסרוה לִנְבִיאִים, שהראשון שבהם היה שמואל הנביא, וּנְבִיאִים מסרוה זה לזה עד סוף ימי בית המקדש הראשון, ומְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, וביניהם היו חגי, זכריה, מלאכי ונחמיה, שהם היו הנביאים האחרונים, וחיו בתחילת ימי בית המקדש השני.
הֵם – אנשי כנסת הגדולה, אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים – היו רגילים לומר שלשה דברים אלו, שיש בהם קיום התורה, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין – אל תמהרו לפסוק את הדין, אלא המתינו בו, שמא יתגלו בו עניינים שאינם ברורים מתחילה. וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה – יש ללמד תורה לכל אדם, ואין לבדוק בו אם הוא הגון לכך [אלא אם כן ידוע שמעשיו מקולקלים ושמועותיו רעות]. וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה – עשו גדר ושמירה למצוות התורה, על ידי תקנות דרבנן המרחיקות את האדם מן העבירה.
משנה ב: שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי [-מהאחרונים שנשארו מאנשי] כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, והוא היה כהן גדול, הוּא הָיָה אוֹמֵר – היה רגיל לומר דבר זה, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד – בעבור שלשה דברים אלו נברא העולם, עַל הַתּוֹרָה, וְעַל הָעֲבוֹדָה – עבודת הקרבנות [ובזמן הזה התפילה עומדת במקום הקרבנות], וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים.
משנה ג: אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ העיר סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס – מתנה שדרך אדם לתת לבניו, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אלא מאהבה בלבד [ואף שבודאי יש שכר טוב לצדיקים, לא תהיה כוונת האדם בעבודתו לתקוות השכר, אלא מאהבת ה'], וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם, כלומר, אף שתעבדו מאהבה, מכל מקום יש לעבוד גם מיראה, שהעבודה מאהבה מזרזת את האדם לקיים מצוות עשה, והעבודה מיראה מזרזתו להיזהר במצוות לא תעשה.
משנה ד: יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ העיר צְרֵדָה, וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם, קִבְּלוּ מֵהֶם – משמעון הצדיק ואנטיגנוס איש סוכו [יוסי בן יועזר היה נשיא, ויוסי בן יוחנן היה אב בית דין, וכן כל זוג המוזכרים במשניות הבאות, הראשון היה נשיא והשני אב בית דין], יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים – כשירצו החכמים להתקבץ ולהתוועד יחד, יהי ביתך מוכן לכך, שעל ידי זה תלמד מהם דברי חכמה, וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם – תהא מהלך אחרי החכמים, והמהלך מעלה אבק ברגליו, וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בַצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם – קבל את דבריהם כאדם צמא, שנהנה בשתייתו.
