משנה יב: הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם – משמעיה ואבטליון, הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן הכהן, שהיה אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, שכשהיה רואה שני בני אדם מתקוטטים היה אומר לכל אחד מהם בפני עצמו שחבירו רוצה להשלים עמו, וכשהיו נפגשים היו משלימים זה עם זה. אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה, שכשהיה רואה אדם שעבר עבירה היה מתחבר עימו ומראה לו שהוא אוהבו, ואותו אדם היה מתבייש וחושב 'אילו ידע צדיק זה ממעשיי הרעים היה מתרחק ממני', ומתוך כך היה חוזר למוטב.
משנה יג: הוּא – הלל הזקן הָיָה אוֹמֵר, נְגַד שְׁמָא – מי ששמו נמשך ומתפרסם למרחוק, מתוך שררה ורבנות שהוא נוהג בה, אֲבַד שְׁמֵהּ – במהרה יאבד שמו, לפי שהרבנות מקברת את בעליה. וּדְלָא מוֹסִיף – מי שאינו מוסיף על לימודו, יָסֵיף – יסוף מפיו מה שכבר למד, וישכח תלמודו. וּדְלָא יָלֵיף – אבל מי שאינו לומד כלל, קְטָלָא חַיָּב – ראוי הוא להתחייב בנפשו. וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא – המשתמש בכתרה של תורה להנאות עצמו, ועושה את התורה ככלי עבודה להשיג צרכיו, חֳלָף – יחלוף ויעבור מן העולם.
משנה יד: הוּא – הלל הזקן הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי – אם אין אני זוכה לעצמי בקיום המצוות, מִי לִי – מי יזכה עבורי, וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי – אפילו אם זכיתי לעצמי, מה נחשב הדבר לעומת כל מה שאני חייב לעשות, וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, בימי הבחרות, אֵימָתָי אזכה לעצמי, והלא בימי הזקנה כבר קשה להשיג המעלות, הואיל וכבר הורגל האדם בהנהגותיו מימי בחרותו.
