מעות צדקה וריבית לצורך מצוה
לח. גמ"ח שחברים מפקידים בו כל חודש דמי חבר כדי לקבל זכות הלוואה בעת נישואי הילדים, ובסוף התקופה הגמ"ח מחזיר את הקרן לחבר, דהיינו את כל הכסף שהפקיד במשך הזמן, ויוצא שהכסף שנותן כל חודש הוא הלוואה לגמ"ח, והגמ"ח מלווה לו עבור זה יותר, הרי זו ריבית גמורה, כמבואר להלן.
ולכן, כדי להתיר את פעילות הגמ"ח ישנו פתרון אחד, והוא, שהריבית לא תבוא מהלוה למלווה, ומובן שמנהלי הגמ"ח אינם המלווים, אלא הלווים שהצטרפו הם הם המלוים, וכמו שנפרט בהמשך. ובאופן זה אין איסור ריבית, כמבואר להלן.
וכך הוא אופן ניהול הגמ"ח: הנהלת הגמ"ח תחלק את החברים לקבוצות, כגון שכל המפקידים משנת תש"ע עד תשע"ב הם קבוצה אחת, והמפקידים מתשע"ב עד תשע"ד הם קבוצה שניה, וכן הלאה. או שכל מאה אנשים נחשבים לקבוצה אחת, וכדומה. וכל מפקיד הרי הוא מכניס כסף לגמ"ח לצורך הלוואתו לאנשים מהקבוצות האחרות. יוצא שכל קבוצה היא קופה בפני עצמה, והמפקידים בקבוצה מסוימת לעולם אינם לווים מקופה זו, והלווה שלהם – דהיינו החברים שלווים בתקופה זו, אינם מלווים אחר כך למפקיד זה, אלא לקבוצה שלישית, וכן הלאה.
לט. מובן שפתרון זה מותנה בכך שמנהלי הגמ"ח אינם אחראיים על החזרת הכסף, והם רק מתחייבים לעשות כל מאמץ שיהיו עוד ועוד קבוצות שיפקידו כספים, להלוותם באופן נכון, ולגבותם, על מנת שכל מפקיד יוכל לקבל הלוואה בבוא העת.
באופן זה יוצא שמנהל הגמ"ח אינו הלווה כלל [ואינו מתחייב אישית על הכסף שהחבר הפקיד, אלא הוא מתחייב רק להלוות לאנשים הוגנים, ולגבות מהם את הכסף על הזמן].
ואף על פי שבהתחייבותם להחזיר את ההלואה יש למפקיד רווח עקיף, שעל ידי זה יוכל להשיג הלוואה בעת הצורך על ידי גיבוש קבוצות נוספות, מכל מקום מאחר שאין זו ריבית הבאה מהלווה למלווה, אין בזה שום איסור, כמבואר להלן פרק ז'.
