משנה א: בסיום הפרק הקודם הובאו דבריו של רבן שמעון בן גמליאל, ובזה הסתיימו דבריהם של ה'זוגות' והנשיאים שהיו אחריהם עד זמנו של רבינו הקדוש, מסדר המשניות, ופרק זה פותח בדברי רבינו הקדוש, הוא רבי יהודה הנשיא, המכונה 'רבי' סתם, לפי שהיה רבם של כל בני אותו דור.
רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר [-שיברור ויבחר] לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ – שיהיה לאדם עצמו פאר בדרך זו, וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם – ואף לבני אדם אחרים תהיה תפארת מהנהגה זו, והיינו כשנוהג בדרך הממוצעת בכל המידות [ולמשל, אדם שהוא קמצן ביותר, יש לו תועלת בכך שאוסף ממון הרבה, אך בני אדם אינם משבחים אותו על כך. ואם הוא פזרן ביותר, בני אדם משבחים אותו על כך, אך הוא עצמו מפסיד מכך, וההולך בדרך ממוצעת יש בכך תועלת גם לו וגם לאחרים]. וֶהֱוֵי זָהִיר בְּקיום מִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת, שהרי לא כתבה התורה מה השכר לכל מצוה [ואין זה כמו מצוות לא תעשה, שכתבה התורה את העונש בכל עבירה, אם מלקות, או כרת או מיתת בית דין, ומתוך כך יש ללמוד מהי עבירה קלה ומהי עבירה חמורה]. וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ – כשבא לידך קיום מצוה הכרוך בהפסד ממון, יש לך לחשב את מה שאתה מפסיד מממונך מחמת קיום המצוה, לעומת השכר הגדול שתקבל עליה לעתיד לבא, שבודאי הוא יותר מאותו הפסד, וְכן יש לך לחשב שְׂכַר עֲבֵרָה – הרווח של הממון או ההנאה שיש לך מהעבירה, כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ – העונש שמקבלים על כך לעתיד לבא, שבודאי הוא גדול וקשה יותר מכל רווח והנאה של העבירה. וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים, וְעל ידי זה אִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה, דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ, עַיִן רוֹאָה את כל מעשיך, וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת את כל דיבוריך, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין.
משנה ב: רַבָּן גַּמְלִיאֵל, בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא, היה אוֹמֵר, יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ – מלאכה או סחורה שעוסק בהם האדם יחד עם לימוד התורה, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן – היגיעה בתורה מתישה את כוחו, והיגיעה במלאכה משברת את גופו, ומתוך כך יצר הרע בטל ממנו. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה, מתוך שאין לו מהיכן להתפרנס אינו יכול לעסוק בתורה, וְגוֹרֶרֶת עָוֹן, שמלסטם את הבריות, ומשכח תלמודו. וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם, ולא על מנת לקבל שכר, שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם של הציבור מְסַיְּעָתַן לאותם העוסקים בצרכיהם, וְצִדְקָתָם של אבותם של הציבור עוֹמֶדֶת לָעַד, ומסייעת לאותם העוסקים בצרכי הציבור, ומתוך כך דרכם מצליחה, ולא מצד מעלת השתדלותם של העוסקים. וְאַתֶּם, העוסקים בצרכי הציבור, אף שאין הפעולה נגמרת אלא בזכות אבותם של הציבור, מכל מקום מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה – נותן להם הקדוש ברוך הוא שכר רב, כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם בעצמכם את כל הטובה הזו, כיון שאתם עוסקים בדבר לשם שמים.
