משנה א: בסיום הפרק הקודם הובאו דבריו של רבן שמעון בן גמליאל, ובזה הסתיימו דבריהם של ה'זוגות' והנשיאים שהיו אחריהם עד זמנו של רבינו הקדוש, מסדר המשניות, ופרק זה פותח בדברי רבינו הקדוש, הוא רבי יהודה הנשיא, המכונה 'רבי' סתם, לפי שהיה רבם של כל בני אותו דור.
רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר [-שיברור ויבחר] לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ – שיהיה לאדם עצמו פאר בדרך זו, וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם – ואף לבני אדם אחרים תהיה תפארת מהנהגה זו, והיינו כשנוהג בדרך הממוצעת בכל המידות [ולמשל, אדם שהוא קמצן ביותר, יש לו תועלת בכך שאוסף ממון הרבה, אך בני אדם אינם משבחים אותו על כך. ואם הוא פזרן ביותר, בני אדם משבחים אותו על כך, אך הוא עצמו מפסיד מכך, וההולך בדרך ממוצעת יש בכך תועלת גם לו וגם לאחרים]. וֶהֱוֵי זָהִיר בְּקיום מִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת, שהרי לא כתבה התורה מה השכר לכל מצוה [ואין זה כמו מצוות לא תעשה, שכתבה התורה את העונש בכל עבירה, אם מלקות, או כרת או מיתת בית דין, ומתוך כך יש ללמוד מהי עבירה קלה ומהי עבירה חמורה]. וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ – כשבא לידך קיום מצוה הכרוך בהפסד ממון, יש לך לחשב את מה שאתה מפסיד מממונך מחמת קיום המצוה, לעומת השכר הגדול שתקבל עליה לעתיד לבא, שבודאי הוא יותר מאותו הפסד, וְכן יש לך לחשב שְׂכַר עֲבֵרָה – הרווח של הממון או ההנאה שיש לך מהעבירה, כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ – העונש שמקבלים על כך לעתיד לבא, שבודאי הוא גדול וקשה יותר מכל רווח והנאה של העבירה. וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים, וְעל ידי זה אִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה, דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ, עַיִן רוֹאָה את כל מעשיך, וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת את כל דיבוריך, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין.
משנה ב: רַבָּן גַּמְלִיאֵל, בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא, היה אוֹמֵר, יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ – מלאכה או סחורה שעוסק בהם האדם יחד עם לימוד התורה, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן – היגיעה בתורה מתישה את כוחו, והיגיעה במלאכה משברת את גופו, ומתוך כך יצר הרע בטל ממנו. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה, מתוך שאין לו מהיכן להתפרנס אינו יכול לעסוק בתורה, וְגוֹרֶרֶת עָוֹן, שמלסטם את הבריות, ומשכח תלמודו. וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם, ולא על מנת לקבל שכר, שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם של הציבור מְסַיְּעָתַן לאותם העוסקים בצרכיהם, וְצִדְקָתָם של אבותם של הציבור עוֹמֶדֶת לָעַד, ומסייעת לאותם העוסקים בצרכי הציבור, ומתוך כך דרכם מצליחה, ולא מצד מעלת השתדלותם של העוסקים. וְאַתֶּם, העוסקים בצרכי הציבור, אף שאין הפעולה נגמרת אלא בזכות אבותם של הציבור, מכל מקום מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה – נותן להם הקדוש ברוך הוא שכר רב, כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם בעצמכם את כל הטובה הזו, כיון שאתם עוסקים בדבר לשם שמים.
משנה ג: משנתנו ממשיכה בדבריה לאותם העוסקים בצרכי ציבור, הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת – אף שעליכם להתקרב לשלטונות לצורך העשייה עבור הציבור, היו זהירים בכך, כיון שֶׁאֵין השלטונות מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָן, ומחמת כן נִרְאִין כְּאוֹהֲבִין את האדם בִּשְׁעַת הֲנָאָתָן – כשיש להם תועלת ממנו, וְאֵין עוֹמְדִין לוֹ לעזרה לְאותו אָדָם בִּשְׁעַת דָּחֳקוֹ.
משנה ד: הוּא [-רבן גמליאל] הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ – עשה את הדברים שהם רצונו של הקדוש ברוך הוא, כגון צדקה והוצאות לצרכי מצוה, כִּרְצוֹנֶךָ – כפי שאתה מוציא הוצאות על דברים שיש לך בהם רצון והנאה, כְּדֵי שְֶׁעל ידי זה יַּעֲשֶׂה הקדוש ברוך הוא את רְצוֹנְךָ, כִּרְצוֹנוֹ, כלומר, יתן לך שכר בעין יפה. ואם רצונך לעשות דבר עבירה שאינו כרצון ה', בַּטֵּל את רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ של הקדוש ברוך הוא, כְּדֵי שֶׁבשכר זה יְּבַטֵּל הקדוש ברוך הוא את רְצוֹן אֲחֵרִים, הקמים עליך לרעה, או גזירה רעה שנגזרה עליך, יבטלם מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ.
[לעיל (פרק א' משניות יב-יד) הובאו דברי הלל הזקן, ואחר כך הפסיק התנא והביא את דברי הנשיאים שהיו כולם מזרעו של הלל, ועתה ממשיך התנא את דברי הלל, ואחריהם מביא את דברי רבי יוחנן בן זכאי, שקיבל ממנו]. הִלֵּל הזקן היה אוֹמֵר, אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר בזמן שהם מצטערים, ואף שאין צרה זו נוגעת אליך, לפי שכל המצטער עם הציבור זוכה ורואה בשמחתם [אבל כשדרכי הציבור מקולקלים, אין לאדם להשתתף עמם]. וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ – אל תחשוב שיש מעלות שכבר קניתם בקנין גמור ושוב לא יסורו ממך, אלא התבונן ושמור על כל מעלה שהשגת, שלא תפסידנה, ואפילו עד יום המוות, שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה, ולבסוף נעשה צדוקי. וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ לכף חובה על עבירה שעבר או על כך שנתגאה בשררתו, עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ – לדרגתו ולמצבו, ותעמוד בעצמך באותו נסיון. וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ, שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע – אל תאמר דבר שאין משמעותו ברורה, וניתן להבינו בכמה פנים, ותסמוך על כך שהשומע יתעמק בדבר ויבינו לבסוף, כיון שדבר זה יכול לגרום לשומעים לטעות בדבריך, ואפשר שיטעו ויצאו לתרבות רעה. וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה מעסקיי אֶשְׁנֶה – אלמד תורה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה מעסקיך, ולא תלמד לעולם.
משנה ה: הוּא [-הלל הזקן] הָיָה אוֹמֵר, אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא – אדם ריק מכל, שאין בו לא תורה ולא הבנה במשא ומתן, אינו יכול להיות ירא חטא, שמתוך בורותו אינו יודע אפילו להשמר מהעבירות, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד – אדם שלא למד תורה, אך הוא בקי במשא ומתן ומידות טובות, אינו יכול להיות חסיד, העושה מעשיו לפנים משורת הדין, שמידה זו מצויה רק במי שעוסק בתורה, אך יכול הוא להיות ירא חטא. וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, לפי שמתבייש לשאול את רבו שאלות, שמא ילעגו עליו, ומתוך כך נשאר תמיד בספיקותיו [ואף שמידת הבושה מידה טובה היא, בלימוד התורה אין ראוי לאדם להתבייש]. וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד, לפי שתלמידיו פוחדים לשאול אותו ספקותיהם, שמא יקפיד עליהם. וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים בלימוד התורה, כיון שקובע רוב זמנו לסחורה, ולימוד התורה עראי, לא יחכם בו לעולם, ונאמר לגבי התורה 'לא מעבר לים היא', ודרשו חכמים שאין התורה מצויה במי שמרחיק לסחורה אל מעבר לים. ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים הראויים לישב בראש ולהורות הוראה, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ, ולהיות ראוי להנהיג את הקהל ולהורות הוראה.
