משנה ו: אַף הוּא [הלל הזקן] רָאָה גֻלְגֹּלֶת אַחַת של אדם הרוג שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם, והכיר בו שהיה רוצח, ועתה פגעו בו שודדים והרגוהו, אָמַר (לָהּ), עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ – מחמת שהרגת אדם אחר נגזר עליך שתהרג, וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן – ומכל מקום מי שהרגך ייהרג בעצמו, כיון שלא נצטווה לעשות כן [שאין עונש מיתה מסור אלא בידי סנהדרין, ולא ביד כל אדם], ולכן אותו אדם ייענש על הריגתך.
משנה ז: הוּא [-הלל הזקן] הָיָה אוֹמֵר, מַרְבֶּה בָשָׂר, מַרְבֶּה רִמָּה – האוכל מאכלים רבים ובשרו מתרבה, הרי הוא מרבה תולעים בבשרו לאחר מיתתו [ואף לאחר שמת יש לאדם צער גדול מכך]. מַרְבֶּה נְכָסִים, מַרְבֶּה דְאָגָה, שחושש תמיד שמא יגזלוהו, או שמא יבואו שודדים ויהרגוהו. מַרְבֶּה נָשִׁים, מַרְבֶּה כְשָׁפִים, שכל אחת עושה לו כשפים כדי להטות ליבו אליה. מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת, מַרְבֶּה זִמָּה, כפי שמצוי אצל השפחות. מַרְבֶּה עֲבָדִים, מַרְבֶּה גָזֵל. הרי שמכל תאוות ותענוגי העולם הזה, מתרבה החטא והצער. אבל מַרְבֶּה תוֹרָה, מַרְבֶּה חַיִּים, שנאמר 'כי היא חייך ואורך ימיך', מַרְבֶּה יְשִׁיבָה – הלומד תורה עם תלמידים רבים, הרי הם מחדדים אותו, ומתוך כך מַרְבֶּה חָכְמָה – שנותן טעם לדבריו, וסברותיו מתקבלות על לב שומעיהם. מַרְבֶּה ליטול עֵצָה, מַרְבֶּה תְבוּנָה – שמתוך העצות הרבות ששומע הרי הוא מבין דבר מתוך דבר. מַרְבֶּה צְדָקָה, מַרְבֶּה שָׁלוֹם, שמתוך שבני אדם רבים נהנים מממונו הרי הם אוהבים אותו, ומרבה שלום בעולם, ונאמר 'והיה מעשה הצדקה שלום'. עשה האדם מעשים טובים וקָנָה שֵׁם טוֹב, קָנָה זאת לְעַצְמוֹ, בשונה מנכסי העולם הזה, שהאדם מת ומשאירם לאחרים. קָנָה לוֹ דִבְרֵי תוֹרָה, הרי זה קנין אמיתי, ועל ידו קָנָה לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
משנה ח: רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל את התורה מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמַּאי, הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ, להתפאר ולומר 'הרבה תורה למדתי', כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ, שהרי לא נברא האדם אלא כדי לעסוק בתורה [ואילו היה מסיים את כל התורה וממשיך ללמוד, היה יכול להחזיק טובה לעצמו, אך כיון שאין אדם היכול לסיים את כל התורה, שנאמר עליה 'ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים', אין לו להתפאר במה שלמד]. חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים [גדולים ביותר, וממשיכי שלשלת קבלת התורה] הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאֵלּוּ הֵן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ. הוּא [-רבן יוחנן בן זכאי] הָיָה מוֹנֶה שְׁבָחָן של תלמידים אלו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, הרי הוא כמו בּוֹר סוּד – בור מלא מים שקירותיו מסויידים, שֶׁמתוך כך אֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה, ואף הוא לא היה שוכח אפילו דבר קטן מתלמודו. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ, לפי שאמו גרמה לו שיחכים, שקודם לידתו היתה הולכת בכל יום לעשרים וארבעה בתי מדרשות שבעירה, ומבקשת מהחכמים שיבקשו על עוברה שיהא חכם, ואחרי שנולד הניחה עריסתו בבית המדרש, כדי שישמעו אוזניו רק דברי תורה. רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, חָסִיד – נוהג לפנים משורת הדין. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, יְרֵא חֵטְא – מחמיר על עצמו ונוהג איסור אפילו בדברים מותרים, מגודל יראתו שמא יבא לידי חטא. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר – ליבו רחב, ומוסיף מדעתו פלפול וסברות. הוּא – רבן יוחנן בן זכאי הָיָה אוֹמֵר, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם, לפי שבענין הבקיאות והזכרון היה רבי אליעזר בן הורקנוס גדול מכולם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ של רבן יוחנן בן זכאי דבר נוסף, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה, הרי הוא מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם, כיון שלענין החריפות והפלפול היה רבי אלעזר בן ערך גדול מכולם, ואף מרבי אליעזר בן הורקנוס.
משנה ט: אָמַר לָהֶם רבן יוחנן בן זכאי לחמשת תלמידיו, צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה – אדם המסתפק במה שיש לו, ואינו מבקש דברים מיותרים, ואינו מקנא באחרים שיש להם יותר ממנו. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר טוֹב, שמוכיח אותו כשרואה בו דבר שאינו הגון. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן טוֹב, שמצוי אצלו תמיד, ביום ובלילה, ויכול להוכיחו על כל הנהגה שאינה הגונה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד – המחשב את העתיד להיות, ומתוך כך מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה. רַבִּי אֶלְעָזָר בן ערך אוֹמֵר, לֵב טוֹב, כלומר, מעלת תיקון המידות, כי בזמן שלב האדם טוב, כל מדותיו ישרות ודעותיו נכונות, ונמצא שמח בחלקו ומתחבר עם הטובים, וחפץ רק בדברים שיש בהם תועלת. אָמַר לָהֶם רבן יוחנן בן זכאי, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם – שדבריו כוללים אף את דבריכם, שאם יהיה לאדם לב טוב, יגיע על ידי זה לכל המעלות. אָמַר לָהֶם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו, צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן רָעָה – שאינו מסתפק במה שיש לו, אלא מתאווה שיהיה לו יותר, ומקנא באחרים שיש להם יותר ממנו. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר רָע, שמפתהו ומוליכו לדרך רעה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן רָע, שמכעיסו תמיד, ומשחית את מדותיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַלֹּוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם, שדבר זה מוכיח שאינו רואה את הנולד, שעל ידי שלא ישלם לא ימצא מי שילוה לו, וגם גורם לכך שלא ירצו בני אדם להלוות לאחרים, מחשש שגם הם לא ישלמו, וגורם להם בכך נזק. אֶחָד הַלֹּוֶה מִן הָאָדָם, כְּלֹוֶה מִן הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא – הלוה מן האדם ואינו משלם לו, כאילו לוה מהקדוש ברוך הוא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לז) 'לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם, וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן', כלומר, כשהלוה רשע ואינו משלם, הקדוש ברוך הוא משלם למלוה את הפסדו, והרי זה כאילו נשאר האדם חייב לקדוש ברוך הוא. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב רָע, כי הלב הוא שורש הכל, וכשהוא רע, יימשכו אחריו כל הרעות. אָמַר לָהֶם רבן יוחנן בן זכאי, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ יותר מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם, כי הלב גורר אחריו את כל הנהגת האדם.
משנה י: עתה מביאה המשנה את דבריהם של אותם חמשה תלמידים שהיו לרבן יוחנן בן זכאי: הֵם – אותם תלמידים אָמְרוּ שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה דְבָרִים – כל אחד מהם היה אומר שלשה דברים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, שכשם שמחזר האדם אחר כבוד עצמו, כך ראוי לו שידאג לכבוד חבירו, וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס – אל תמהר לכעוס על כל דבר וללא מחשבה, אלא תשקול היטב בכל דבר אם ראוי לכעוס עליו. וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ, וכיון שאין האדם יודע מתי ימות, יש לו לשוב בתשובה בכל יום, שמא ימות למחר. ושלשה דברים אלו היה רבי אליעזר אומר בכל יום, כיון שהם מצויים תדיר, וטעונים זכירה. ודבר נוסף היה אומר לעיתים רחוקות, וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, והיינו שתהא עומד לפניהם, להנות מאור חכמתם כאדם העומד לפני האש, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה – אך הזהר שלא תנהג בהם קלות ראש ולא תתקרב אליהם יותר ממה שיקרבוך, כשם שאין להתקרב יותר מידי אל האש, אלא יש לעמוד מרחוק ובזהירות כדי ליהנות מאורה וחומה, שלא להיכוות. ואל תחשוב שאף אם יקפידו עליך תוכל לפייסם, לפי שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף – נחש ארסי, שאין למכות אלו רפואה, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ, המעופפים ממקום למקום, ושורפים הכל.
משנה יא: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ היה אוֹמֵר אף הוא שלשה דברים, עַיִן הָרָע – אדם שעינו רעה במה שיש לאחרים, וגורם בכך נזק לאותם אנשים ולנכסיהם, וְיֵצֶר הָרָע – ריבוי תאוות הנאות העולם הזה, וְשִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת – השונא שינאת חינם, או הנוהג בדרך קשה הגורמת לבריות לשנוא אותו, שלשה דברים אלו מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם.
