משנה א: עד לפרק זה הובאו דברי התנאים כפי סדר השתלשלות קבלת התורה, אמנם מכאן והלאה מובאים דבריהם ללא סדר הדורות: עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים האמורים להלן, וְעל ידי זה אֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. ומבאר את דבריו, מֵאַיִן בָּאתָ, מִטִּפָּה סְרוּחָה ואם כן אין לך להתגאות כלל. וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה, ואם כן אין לך לטרוח לאסוף ממון ונכסים, שאין מלוים את האדם ואין מסייעים לו לאחר מותו. וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, ועל ידי התבוננות זו ימנע האדם מלחטוא, ולא יכשל בעבירות.
משנה ב: רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, המנהיגה את המדינה, ואפילו מלכות של אומות העולם, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ – שאם לא היה פחד השלטונות על בני האדם, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ – היה אדם 'בולע' את חבירו כשהוא חי, כלומר, מזיק וגוזל כרצונו, ולא היה יישוב בני האדם יכול להתקיים. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר, שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין יחד, וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א) 'וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב, כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ', ויש לדייק מהפסוק שמי שאין חפצו בתורת ה', הרי זה מושב לצים. אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג) 'אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ'. אֵין לִי ללמוד מפסוק זה ששכינה שורה אֶלָּא על שְׁנָיִם שעוסקים בתורה, מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג) 'יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו', ו'ידום' היינו מלשון דממה, שדרך הלומד לבדו ללמוד בלחש, ועל זה נאמר 'כי נטל עליו', כלומר, כאילו נתינת כל התורה היתה בשבילו בלבד.
משנה ג: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה בני אדם שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, והרי הם נחשבים כחבורה אחת, שהרי הם מזמנים יחד, וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, הרי זו פריקת עול תורה מעליהם, והרי הם כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים – מקרבנות של עבודה זרה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כח) 'כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה [-כינוי לעבודה זרה] בְּלִי מָקוֹם' – כיון שלא הזכירו על השולחן את שם המקום ברוך הוא על השולחן. אֲבָל שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, והיינו כמו הכהנים האוכלים קרבנות בבית המקדש, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מא) 'וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה", כלומר, מיד כשהאדם מדבר בדברי תורה, הרי שולחנו נחשב כשולחן העומד לפני ה'.
משנה ד: רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר, הַנֵּעוֹר בַּלַּיִלָה – אדם שנשאר ער בלילה, וְכן הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי, שבשני אופנים אלו ראוי לו לעסוק בתורה, שאין מי שיטרידנו ויפריענו מלימוד התורה, וְהַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה – ואינו עושה כן, אלא מתבטל מללמוד תורה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ.
משנה ה: רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר, כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה, ועושה תורתו קבע, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת, שיתן ה' בלב המלכות שלא ישתעבדו בו, וְכן מעבירים ממנו עֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שלא יצטרך לעסוק הרבה במלאכתו, אלא מעט מלאכה תספיק לו לכל צרכיו. וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּו עֹל תּוֹרָה, בתואנה שעול התורה קשה עליו, נוֹתְנִין עָלָיו עֹל מַלְכוּת, וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שצריך לעסוק הרבה במלאכתו כדי להתפרנס.
משנה ו: רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר, עֲשָׂרָה בני אדם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב) 'אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל', וסתם לשון 'עדה' המוזכרת בפסוק היינו עשרה בני אדם מישראל, וכשעוסקים בתורה הם מכונים 'עדת אל', ואלוקים ניצב שם ומשרה שכינתו ביניהם. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה שעוסקים בתורה, שהקדוש ברוך הוא משרה שכינתו ביניהם, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ט) 'וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ', ו'אגודה' היינו קבוצה, וקיבוץ אצבעות היד הוא חמשה, ולכן אף אגודה האמורה כאן היינו חמשה, ולשון 'אגודתו' היינו אגודה שלו, של הקדוש ברוך הוא, כיון שעוסקים בתורה, ועליהם נאמר בתחילת הפסוק 'הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו', כלומר, השכינה שהיא בשמים, יורדת לארץ ושורה על חמשה בני אדם העוסקים בתורה. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב) 'בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט', ו'אלוהים' האמורים כאן היינו דיינים, שהם שלשה, והשכינה שורה בקירבם. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג) 'אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע' וְגוֹ', הרי שה' משרה שכינתו ומקשיב ושומע אפילו שנים המדברים בדברי תורה איש אל רעהו. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ) 'בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ', ולשון 'אליך' היינו אפילו לאדם אחד [ומכל מקום הביאה המשנה את כל הדרשות הקודמות, כיון שבודאי השראת השכינה גדולה יותר, והשכר גדול יותר, ככל שיש יותר בני אדם העוסקים בתורה יחד].
משנה ז: רַבִּי אֶלְעָזָר אִישׁ בַּרְתּוּתָא אוֹמֵר, תֶּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ – תן לקדוש ברוך הוא את גופך וממונך, לעשות בהם חפצי שמים, ואל תחשוב שאתה נותן משלך, אלא אתה נותן לו משלו, שֶׁהרי אַתָּה וְשֶׁלָּךְ, שֶׁלּוֹ. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר (דברי הימים א כט) 'כִּי מִמְּךָ הַכֹּל, וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ'. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַמְהַלֵּךְ בַדֶּרֶךְ, וְשׁוֹנֶה – ולומד תורה, וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ, וְאוֹמֵר 'מַה נָּאֶה אִילָן זֶה', וּ'מַה נָּאֶה נִיר [-שדה חרושה] זֶה', מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שהרי זהו חילול כבוד התורה, שמפסיק מלימודו כדי להתבונן בדברים אלו [ואפילו שמתבונן בכך במעשי ה' ונפלאות הבריאה, מכל מקום אין לו להפסיק לשם כך ממשנתו].
