משנה יב: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הֱוֵי קַל לָרֹאשׁ – כאשר תשהה עם אדם חשוב, המכונה 'ראש', שים עצמך כקל לנגדו, ותזדרז לשמשו ולעוזרו. וְנוֹחַ לַתִּשְׁחֹרֶת – וכאשר תשהה עם אדם צעיר, ששערו שחור, התנהג בחשיבות, ולא תנהג מנהג קלות. וְאמנם, אין הכוונה שתקבל את פני הצעיר ממך בזעף ובפנים חמורות, אלא הֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּשִׂמְחָה.
משנה יג: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הנהגה של שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, מַרְגִּילִין את האדם לְעֶרְוָה. מַסּוֹרֶת שמסרו לנו חכמים בכתיבת התורה, בחסרות ויתרות, הם סְיָג – גדר וחיזוק לַתּוֹרָה שבכתב, שעל ידי זה אנו יודעים כיצד לדרוש את הפסוקים, ולקיים את המצוות כתיקונם. הפרשת מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעשֶׁר, שהרי דרשו חכמים את הפסוק 'עשר תעשר', כאילו נאמר עשר בשביל שתתעשר. נְדָרִים, שבהם אוסר האדם על עצמו דברים המותרים, סְיָג לַפְּרִישׁוּת, שכשרוצה האדם לפרוש מהנאות העולם הזה, וחושש שלא יעמוד בקבלתו, אומר זאת בלשון נדר, ועל ידי זה פורש מהם בודאי. סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה, והיינו שתיקה אפילו מדברי הרשות, שהם דיבורי חולין של בני אדם, ויש לאדם למעט בהם.
משנה יד: הוּא [-רבי עקיבא] הָיָה אוֹמֵר, חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם אלוקים, חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם – חיבה יתירה יש לאדם בכך שהודיע לו הקדוש ברוך הוא דבר זה, שנברא בצלם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט) 'כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם'. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם, חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם – חיבה יתירה הראה הקדוש ברוך הוא לישראל בכך שהודיע להם דבר זה, שהם נקראים 'בנים', שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד) 'בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם'. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה, וזו התורה. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד) 'כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ', ולשון 'טוב' כוללת את כל מעשי בראשית שנאמר בהם 'וירא אלוקים כי טוב', ונבראו על ידי התורה המכונה 'לקח', כמו שנאמר 'יערוף כמטר לקחי'. [וכתבה המשנה את כל הדברים הללו כדי שיכיר האדם בחשיבות נפשו, ולא יהא בזוי בעיני עצמו].
