משנה ד: רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ העיר יַבְנֶה, היה אוֹמֵר, מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ – ענוותן, ואמר לשון 'מאד מאד', כיון שבכל המידות יש לאדם ללכת בדרך הממוצעת, שלא יהא קפדן מידי ולא וותרן מידי, וכדומה, אך לענין הגאווה צריך האדם להתרחק ממנה עד הקצה האחרון, כיון שהיא מאוסה מאד, וגם דרך בני אדם להמשך אחריה, ולכן יהא מאד מאד ענוותן, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה – ויגיע לכך על ידי שיחשוב על סופו של האדם, שהוא ייעשה רימה ותולעה.
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, שעושה עבירות בסתר, ורק כלפי חוץ מראה עצמו כצדיק, נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בַגָּלוּי – מעניש אותו הקדוש ברוך הוא בפרהסיא, כדי לגלות רשעותו. אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם – בין אם חילל את שם ה' בשוגג ובין אם חיללו במזיד, מענישים אותו בפרהסיא, אך אין העונשים שוים, כי ודאי עונש השוגג קל מעונשו של המזיד.
משנה ה: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל (בְּנוֹ) אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד, כגון שעוסק במצוות שאינן נוגעות לו למעשה, כגון שלומד ענינים שאינם שייכים בכל אדם, כגיטין וחליצות, או שהוא זר ולומד הלכות בית המקדש, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ – מסייעים לו מן השמים לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד, ומסירים מעליו טרדות הזמן, ומזמינים לו תלמידים הגונים שילמדו תורה מפיו, כפי כוונתו. וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, כגון שעוסק בעניני הלכה הנוגעים למעשה, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ – מסייעים לו מן השמים יותר ממה שביקש, לִלְמוֹד, וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת.
רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אַל תַּעֲשֵׂם – אל תעשה את דברי התורה עֲטָרָה [-כתר] לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, שלא תאמר 'אלמד, כדי שיכבדוני', וְלֹא – ואל תעשה את דברי התורה כקַרְדֹּם לַחְפּוֹר בָּהֶם – ככלי אומנות שמשתמשים בו להרויח ממון, וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר, וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף – המשתמש ב'כתר', כלומר בדברי התורה, חולף ועובר מ העולם, הָא לָמַדְתָּ – הרי יש לך ללמוד מדבר זה, שכָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם [אמנם, מותר למלמד תינוקות ליטול שכר על כך שהוא שומר את הילדים, וכן מותר לדיין ליטול שכר על כך שהוא מתבטל ממלאכתו. וכן תלמיד חכם שמינוהו הציבור עליהם, ועוסק בצרכי הציבור, מותר לו ליטול שכר מהציבור, כדי שתהא פרנסתו ברווח ויוכל לעסוק בצרכי הציבור כראוי].
משנה ו: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה, שאינו מניח ספרים על הקרקע, ולא על הספסל שהוא יושב עליו, וחרד על דברי התורה ומכבד אותה ואת לומדיה, גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת – שכרו הוא שיכבדוהו בני אדם. וְכָל הַמְחַלֵּל אֶת הַתּוֹרָה, שמזלזל בדברי התורה, או שאומר שיש בתורה דברים מיותרים, עונשו הוא שגוּפוֹ מְחֻלָּל עַל הַבְּרִיוֹת.
