משנה ד: עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם, שניצלו מעשר המכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצריים, וישראל לא לקו בהם כלל, וַעֲשָׂרָה ניסים נעשו לישראל עַל הַיָּם, והם: א. נבקעו המים. ב. נעשה הים כמו אהל, ונכנסו ישראל בתוכו. ג. התייבשה קרקעית הים לגמרי, ולא היתה בוץ. ד. קרקעית הים במקום שדרכו בה המצריים היתה לבוץ. ה. המים שקפאו תחת רגליהם לא היו גוש אחד, אלא חתיכות קטנות, כעין אבני בנין מסודרים. ו. קפאו המים ונעשו קשים כסלעים. ז. נגזר הים לשנים עשר גזרים, כדי שכל שבט יעבור בפני עצמו. ח. נעשו המים שקופים כזכוכית, שיוכלו השבטים לראות אלו את אלו. ט. היו יוצאים מהים מים מתוקים, כדי שיוכלו לשתות. י. המים שנותרו מהשתיה קפאו שוב ונעשו ערימות.
עֶשֶׂר מַכּוֹת הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם, כמפורש בפסוקים, והם: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך ומכת בכורות. וְעֶשֶׂר מכות נוספות לקו עַל הַיָּם, והם: א. עמוד האש האיר לישראל, והחשיך למצרים. ב-ג. עמוד הענן היה יורד ועושה את הקרקע טיט, ועמוד האש מרתיח את הטיט, ופרסות סוסיהם נופלות. ד. הוסרו גלגלי המרכבות, ונפלו המצריים ונשברו עצמותיהם. ה. לא היו יכולים לעמוד, אלא נשארו במקום שנפלו. ו. רצו המצריים לברוח, ולא יכלו. ז. ניער אותם ה' בתוך הים, כפי שמנערים תבשיל בקדירה. ח. בלעה אותם הארץ, בקרקע הים. ט. ירדו בכבידות לעומקי הים. י. פלט אותם הים כדי שיראו אותם ישראל.
עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא בַמִּדְבָּר, והם: א. קודם שנבקע הים אמרו 'המבלי אין קברים במצריים לקחתנו למות במדבר'. ב. התלוננו על משה ועל אהרן לאמור 'מה נשתה'. ג. התלוננו שאין להם מה לאכול ואמרו 'כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב'. ד. הסתפקו 'היש ה' בקרבינו אם אין'. ה. הותירו מהמן למחרת, אף שהוזהרו שלא להותיר. ו. בזמן שהיה חסר להם מים ברפידים, רבו עם משה ואמרו 'למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא'. ז. בחטא העגל, נקהלו על אהרן ואמרו 'קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו'. ח. התאוננו רע באזני ה' [על הקושי שבהליכה בדרך]. ט. בקברות התאוה, שאף שהיה להם בשר השליו לאכול, התלוננו וביקשו עוד בשר לשבוע. י. שביקשו לשלוח מרגלים לארץ ישראל. שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי'.
משנה ה: עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂו לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, ואלו הם: א. לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה את עוברה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ, אף שהיה ריח חזק של בשר צלוי, ואותו בשר אסור באכילה. ב. וְלֹא הִסְרִיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ מֵעוֹלָם, אף שיש קרבנות השוהים שני ימים ולילה, מעולם לא
התקלקל הבשר. ג. וְלֹא נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמִּטְבְּחַיִם, מחמת הקדושה שהיתה שם. ד. וְלֹא אֵרַע קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, שאם היה נטמא לא היה יכול לעבוד במקדש, והיה הסגן עובד תחתיו. ה. וְלֹא כִבּוּ גְשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה, אף שאש זו דלקה על המזבח החיצון תחת כיפת השמים. ו. וְלֹא נָצְחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן שעל גבי המזבח, אלא היה העשן עולה ישר וזקוף כמקל. ז. וְלֹא נִמְצָא פְסוּל [כגון שיצא מחוץ לעזרה, או שיפסל בלינה] בְּקרבן העֹמֶר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים [ודווקא באלו אירע הנס, כיון שאם ייפסלו לא ניתן להביא אחרים במקומם, שהעומר נקצר בלילה, ואילו היה נפסל ביום לא היה מהיכן להביא. ושתי הלחם נאפים בערב שבועות, ואם היו נפסלים בשבועות אין אפייתם דוחה יום טוב. ולחם הפנים נאפה בערב שבת, ואם היה נפסל אין אפייתו דוחה שבת]. ח. ישראל שעלו לרגל היו עוֹמְדִים צְפוּפִים, מתוך שהיו מרובים מאד, וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים – בשעה שהשתחוו, בפישוט ידים ורגלים, היה רווח לכולם, ועוד נותר רווח של ארבע אמות פנויים בין אדם לחבירו, כיון שבאותו זמן היו מתוודים על חטאיהם, וכדי שלא ישמע איש את וידוי חבירו, ויתבייש. ט. וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַיִם מֵעוֹלָם, אף שהיא במקום הרים וסלעים, שמצויים שם נחשים ועקרבים. י. וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם.
