משנה ו: עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת של ששת ימי בראשית, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּו הֵן: א. פִּי הָאָרֶץ, לבלוע את קורח ועדתו. ב. וּפִי הַבְּאֵר של מרים, שהיתה מהלכת עם ישראל במדבר בכל מסעיהם. ג. וּפִי הָאָתוֹן, שדיברה עם בלעם. ד. וְהַקֶּשֶׁת, לאות ברית שלא יביא ה' מבול לעולם. ה. וְהַמָּן, שירד לישראל במדבר ארבעים שנה. ו. וְהַמַּטֶּה של משה רבינו, שעשה בו את האותות. ז. וְהַשָּׁמִיר, מין תולעת שכל דבר שהיא מהלכת עליו נבקע לשנים, והיו מחזיקים אותה באויר מעל אבני החושן בצורת האותיות, והיו מתבקעות מעט כצורת האותיות [כיון שנאמר שיהיו האבנים 'במילואותם', ואם היו חותכים אותם בכלי אחר, היו חסרים]. ח. וְהַכְּתָב שעל גבי לוחות הברית. ט. וְהַמִּכְתָּב – צורת הכתיבה על הלוחות, שהיו חקוקים מעבר לעבר, ואף על פי כן היה ניתן לקרוא את הכתוב עליהם מכל הצדדים. י. וְהַלּוּחוֹת, שהיו עשויים מאבן טובה ושמה סנפרינון, ארכה ששה טפחים ורוחבה ששה טפחים ועוביה ששה טפחים, ומחולקת באמצע, והיתה נגללת כקלף. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שדברים נוספים נבראו בין השמשות, אַף הַמַּזִּיקִין – השדים, שהם רוח ללא גוף, וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, שהוא מקום שאין אדם יכול לראותו, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, שנאחז בסבך בשעת העקידה, והקריבו אברהם תחת יצחק. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה – כל צבת ניטלת מהאש על ידי צבת אחרת, והצבת הראשונה נבראה בערב שבת בין השמשות [אך מי שאינו מונה זאת סובר שאף הצבת הראשונה נעשתה בידי אדם, שהניח חתיכת מתכת בתוך צורה של צבת, והותכה שם ונעשתה צבת].
משנה ז: שִׁבְעָה דְבָרִים בַּגֹּלֶם – באדם שאינו מחונך כראוי, כמו 'גולם' שזהו בול עץ ללא צורה, וְשִׁבְעָה דברים בֶּחָכָם. חָכָם, א. אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה. ב. וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ. ג. וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב במהירות. ד. שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן, וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה. ה. וְכאשר הוא משיב תשובות לכמה שאלות יחד, אוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן. ו. וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, אוֹמֵר 'לֹא שָׁמַעְתִּי', ואינו מתבייש. ז. וְאם טעה בדבריו, הרי הוא מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת. וְחִלּוּפֵיהֶן – ההיפך משבעה דברים אלו, מצויים בַּגֹּלֶם.
משנה ח: שִׁבְעָה מִינֵי פֻרְעָנִיּוֹת [-עונשים] בָּאִין לָעוֹלָם, עַל שִׁבְעָה גוּפֵי עֲבֵרָה, ומבארת המשנה את שבעת החטאים ועונשיהם: א. מִקְצָתָן מְעַשְּׂרִין את תבואתם, וּמִקְצָתָן אֵינָן מְעַשְּׂרִין, רָעָב שֶׁל בַּצֹּרֶת בָּאָה, שהגשמים מועטים, והתבואה מתייקרת, וכתוצאה מכך מִקְצָתָן רְעֵבִים וּמִקְצָתָן שְׂבֵעִים, וזו מידה כנגד מידה. ב. גָּמְרוּ כולם בדעתם שֶׁלֹּא לְעַשֵּׂר, רָעָב שֶׁל מְהוּמָה וְשֶׁל בַּצֹּרֶת בָּאָה – מלבד שהגשמים מועטים, נעשית גם מהומה של מלחמה, ואי אפשר לאסוף אפילו את אותה מעט תבואה שצמחה, והכל רעבים. ג. וְאם גמרו הכל בדעתם שֶׁלֹּא לִטּוֹל אֶת הַחַלָּה – שלא להפריש חלה מן העיסה, רָעָב שֶׁל כְּלָיָה בָּאָה, שהשמים נעשים כברזל והארץ כנחושת, ונעשים בני האדם חולים במחלות המצויות בזמן רעבון, ומתים. ד. דֶּבֶר – מיתת אנשים רבים בלא שיהיו חולים, בָּא לָעוֹלָם עַל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין, כגון חייבי כריתות ומיתה בידי שמים, וְעַל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית, שיש חיוב להפקירם כשהגיע זמן הביעור, ולא הפקירום. ה. חֶרֶב של מלחמה בָּאָה לָעוֹלָם עַל עִנּוּי הַדִּין, שיודע הדיין כיצד לפסוק את הדין, ומתעכב מלפסוק את הדין, וגורם בכך עינוי לבעלי הדין. וְעַל עִוּוּת הַדִּין, שמזכה את החייב ומחייב את הזכאי. וְעַל הַמּוֹרִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה, להתיר את האסור ולאסור את המותר.
משנה ט: משנתנו ממשיכה בעונשי שמים הבאים על מיני עבירות שונות: ו. חַיָּה רָעָה בָּאָה לָעוֹלָם, עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא – שבועה לבטלה, שנשבע על דבר שאין בו צורך אמיתי, וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם, שעובר אדם עבירה בפרהסיא, ביד רמה, או שעובר עבירה במקום שבני אדם רואים אותו ולומדים ממעשיו. ז. גָּלוּת בָּאָה לָעוֹלָם עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְעַל גִלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל ביטול הַשְׁמָטַת הָאָרֶץ בשנת השמיטה. בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים – זמנים הַדֶּבֶר מִתְרַבֶּה, בַּשנה הרְבִיעִית לשמיטה, וּבַשְׁבִיעִית, וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג – מוצאי סוכות שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. ומבארת המשנה את הטעם לכך, בָּרְבִיעִית, מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁנוהג בַּשְּׁלִישִׁית, ולא הפרישוהו כדין. בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁנוהג בַּשִּׁשִּׁית. וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי פֵרוֹת שְׁבִיעִית, שלא נהגו בהם כדין, כגון שעשו בהם סחורה, או שלא שמרו על קדושתם. וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, מִפְּנֵי גֶזֶל מַתְּנוֹת עֲנִיִּים, כיון שסוכות הוא זמן אסיפת התבואה מהשדה לבית, ואז נוהגות מצוות מתנות עניים, כגון לקט שכחה ופאה, וכשאינם ניתנים כדין, נענשים בדֶּבֶר.
