משנה י: אַרְבַּע מִדּוֹת – מיני הנהגות, מצויות בָּאָדָם: א. הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי, וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, וכשם שאיני רוצה שתתן לי משלך כך איני רוצה לתת משלי, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית, של אדם שאינו חסיד ואינו רשע. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם – קרוב אדם זה לבא לידי מידת סדום, שאף בדבר שיכול להנות את חבירו בלא שיחסר לו עצמו, נמנע מלהנותו. ב. האומר שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי – אתן לך אני משלי, ובתנאי שבשעת הצורך תתן לי גם אתה משלך, הרי הוא עַם הָאָרֶץ – אדם פשוט, וכדרך רוב ההמון שרוצים להיטיב לאחרים רק אם על ידי זה יהיה גם להם טוב, ואין זו דרך התורה. ג. האומר שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ, וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, הרי זה חָסִיד. ד. האומר שֶׁלִּי שֶׁלִּי, וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, הרי זה רָשָׁע.
משנה יא: אַרְבַּע מִדּוֹת יש בַּדֵּעוֹת של בני האדם: א. נוֹחַ לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת – מי שכועס בקלות ומתפייס בקלות, יָצָא שְׂכָרוֹ בְהֶפְסֵדוֹ – התועלת מכך שהוא מתפייס בקלות בטילה מחמת הנזק שיש לו בכך שהוא כועס מהר, כיון שהוא כועס תמיד, והנזק הנגרם בזמן כעסו לא יתוקן בכך שמתפייס מהר. ב. קָשֶׁה לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת – מי שאינו כועס מהר, אך גם קשה לפייסו, יָצָא הֶפְסֵדוֹ מכך שאינו מתפייס בקלות, בִּשְׂכָרוֹ, שאינו כועס בקלות, ואף שקשה לרצותו, מכל מקום כיון שרוב הזמנים אינו כועס כלל, הרי החלק הטוב שבזה גדול מהחלק הרע. ג. מי שהוא קָשֶׁה לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת, הרי זה חָסִיד [ואין הכוונה שאינו כועס לעולם, שאף זו אינה הנהגה ראויה, אלא שכועס לעיתים רחוקות, במקום הצורך]. ד. ומי שהוא נוֹחַ לִכְעוֹס, וְקָשֶׁה לִרְצוֹת, הרי זה רָשָׁע, כלומר, במהרה הוא חוטא, כיון שהוא קל דעת לכעוס במהרה, וגם עומד על דעתו שלא להתפייס.
משנה יב: אַרְבַּע מִדּוֹת יש בַּתַּלְמִידִים, הלומדים לפני הרב: א. מי שהוא מַהֵר לִשְׁמוֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד – מבין מהר, אך שוכח מהר, יָצָא שְׂכָרוֹ בְהֶפְסֵדוֹ – אף שיש לו חלק טוב, שהוא ממהר להבין, אך החלק הרע גרוע יותר, שהרי הוא שוכח מהר, ונמצא שאין בידו כלום. ב. קָשֶׁה לִשְׁמוֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד – מבין לאחר זמן רב, אך אינו שוכח את לימודו, יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִשְׂכָרוֹ – התועלת בכך שאינו שוכח גדולה מהנזק בכך שמבין לאט, כיון שבסופו של דבר תלמודו משתמר בידו. ג. מַהֵר לִשְׁמוֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד, הרי הוא נעשה חָכָם. ד. קָשֶׁה לִשְׁמוֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד, זֶה חֵלֶק רָע שיש לאדם זה [אך לא שייך לומר כאן 'רשע' או 'חסיד', שהרי אין זה דבר שבבחירתו של האדם, אלא כך הוא טבעו]. והנפקא מינה שבדברים אלו, אם אין בידינו לספק צרכיהם של כל התלמידים, שיש להקדים את אותו שמהר לשמוע וקשה לאבד, ואחריו את מי שקשה לשמוע וקשה לאבד, ואחריו את התלמיד שממהר לשמוע וממהר לאבד, ואחרי כולם את אותו שקשה לשמוע וממהר לאבד.
משנה יג: אַרְבַּע מִדּוֹת בְּנוֹתְנֵי צְדְקָה – ארבע הנהגות בני אדם יש בענין נתינת צדקה: א. הָרוֹצֶה שֶׁרק הוא יִּתֵּן צדקה, וְרצונו שלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, כדי שהטובה והשבח יגיעו לחלקו ולא לאחרים, הרי עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים. ב. הרוצה שיִתְּנוּ אֲחֵרִים, ולא אכפת לו שיזכו לתהילה ושבח, ואף לא אכפת לו שתהיה הרווחה לעניים, וְהוּא לֹא יִתֵּן, הרי עֵינוֹ רָעָה בְשֶׁלּוֹ, שעינו צרה מלעשות צדקה בממונו. ג. הרוצה שיִתֵּן הוא וְגם יִתְּנוּ אֲחֵרִים, הרי זה חָסִיד. ד. הרוצה שלֹא יִתֵּן הוא עצמו, וְגםשלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, הרי זה רָשָׁע.
משנה יד: אַרְבַּע מִדּוֹת בְּהוֹלְכֵי לְבֵית הַמִּדְרָשׁ – ארבע הנהגות בני אדם יש בענין הליכה לבית המדרש: א. הוֹלֵךְ לבית המדרש כדי ללמוד, וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה – אך כשמגיע לשם אינו לומד, ואינו מבין, הרי שְׂכַר הֲלִיכָה בְיָדוֹ, כיון שמכל מקום היתה כוונתו ללכת כדי ללמוד. ב. עוֹשֶׂה – לומד בביתו, וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ לבית המדרש, שְׂכַר מַעֲשֶׂה בְיָדוֹ – יש לו שכר על הלימוד עצמו. ג. הוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה – הולך לבית המדרש כדי ללמוד, ואף לומד, הרי זה חָסִיד. ד. לֹא הוֹלֵךְ לבית המדרש, וְלֹא עוֹשֶׂה – ואינו לומד אף בביתו, הרי זה רָשָׁע.
משנה טו: אַרְבַּע מִדּוֹת בְּתלמידים היוֹשְׁבִים לְפְנֵי חֲכָמִים, בענין הסברא וההבנה [בשונה מהמידות שנימנו לעיל (משנה יב), שם מדובר לענין זכרון ושכחה]: סְפוֹג, וּמַשְׁפֵּךְ, מְשַׁמֶּרֶת, וְנָפָה. ומבארת המשנה, סְפוֹג, הוא כינוי לתלמיד שֶׁהוּא סוֹפֵג אֶת הַכֹּל, גם את הדברים הנכונים, וגם את הדברים שאינם נכונים, ואינו מבחין ביניהם. מַשְׁפֵּךְ, שֶׁמַּכְנִיס בָּזוֹ וּמוֹצִיא בָזוֹ – ששומע את הדברים, ומאבדם מיד, ואינו יורד לעומק הסברות והבנתם. מְשַׁמֶּרֶת, שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַיַּיִן וְקוֹלֶטֶת אֶת הַשְּׁמָרִים, כך הוא התלמיד שמוציא מדעתו את הדברים הנכונים, ומשאיר בדעתו רק את הטעויות. וְנָפָה, שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַקֶּמַח, הפחות משובח, וְקוֹלֶטֶת רק אֶת הַסֹּלֶת המשובחת, כך תלמיד זה שומר בליבו רק את הסברות הנכונות, ומבטל את הסברות שאינן נכונות.
