משנה ב: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב – מהר סיני, שם ניתנה תורה לישראל, וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת, אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה, שאין עמלים בה כראוי, שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקְרָא נָזוּף, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יא) 'נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר, אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם', כלומר, כמו שאם יתנו נזם זהב באף החזיר ישתמש בו כדי לנבור באשפתות, וכמו אשה שבעלה נותן לה תכשיטים יפים והיא מאבדת אותם, כך הוא האדם המשתמש בשכלו לדברים בטלים במקום ללימוד התורה. וְאל תסבור שמי שפורק מעליו עול תורה מרויח לכל הפחות שבעולם הזה הוא ללא עול, שהרי הפסוק אוֹמֵר (שמות לב) 'וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים הֵמָּה, וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת', אַל תִּקְרָא 'חָרוּת' אֶלָּא 'חֵרוּת', שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, שהוא בן חורין מכל תאוות ורצונות העולם הזה, ואינו משועבד להם. וְאל תסבור שרק מי שיש לו חכמה רבה וכשרון יכול להתעלות מהעיסוק בלימוד התורה, אלא כָל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, אפילו שאינו חכם כל כך, הֲרֵי זֶה מִתְעַלֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא) 'וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת', כלומר, לאחר שעמל בתורה וניתנת לו במתנה, נחלו א-ל, שינחל מה' דברים שלא היה יכול להשיג לפי טבעו, ומשם מתעלה ל'במות'.
משנה ג: הַלוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד, שיש בו כמה הלכות, אוֹ הֲלָכָה אֶחָת שיש בה כמה דברים, אוֹ פָּסוּק אֶחָד, אוֹ דִבּוּר אֶחָד, אוֹ אֲפִילוּ רק אוֹת אֶחָת שבתורה או במשנה, שלפעמים לומדים דינים אפילו מייתור או חיסור של אות אחת, צָרִיךְ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שהיה גדול בתורה וראש הסנהדרין, שהלכה כמותו בכל מקום, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד, שלא ללמוד ביחידות, ושלא להכנס לבית המדרש בקומה זקופה, קְרָאוֹ 'רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ', שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים נה) 'וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי'. וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחוֹמֶר, וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד, קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד, אוֹ הֲלָכָה אֶחָת, אוֹ פָּסוּק אֶחָד, אוֹ דִבּוּר אֶחָד, אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד. וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה – אין ראוי לכבד אדם אלא על התורה שיש בו, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג) 'כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ'. ונאמר עוד (שם כח) 'וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב', וְאֵין 'טוֹב' אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ד) 'כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ', וכיון שלומד התלמיד מרבו תורה הקרויה 'טוב', והגורם להם לכבוד כמו שהתבאר בפסוק הקודם, ודאי עליו לנהוג כבוד ברבו.
משנה ד: כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה – כך צריך האדם לנהוג בתחילת לימוד התורה, שלא יתעדן ויתרשל בה, אלא פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל, וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה [-במידה] תִּשְׁתֶּה, וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל, אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן, שלמרות על הקשיים אתה עמל בתורה, עליך נאמר (תהלים קכח) 'אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ', אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא.
