בביאור מפסידי הזהירות
אך המפסיד השני, הנה הוא קשה מאד, והוא השחוק והלצון. כי מי שטובע בם, הוא כמי שטובע בים הגדול, שקשה מאד להמלט ממנו. כי הנה השחוק הוא מאבד את לב האדם, שכבר אין הטעם והדיעה מושלת בו, והרי הוא כשיכור או שוטה, אשר אי אפשר לתת להם עורמה או להנהיגם, כי אינם מקבלים הנהגה, והוא מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ב): "לשחוק אמרתי מהולל, ולשמחה מה זו עושה". וחכמים זכרונם לברכה אמרו (אבות פרק ג): 'שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערוה', כי אף על פי שחמורה היא הערווה אצל כל בן דעת, ולבו ירא מקרב אליה, מכח הציור שכבר נצטייר בשכלו מאמיתת גודל פשעה ורוב עונשה, הנה השחוק וקלות ראש ממשיכים אותו מעט מעט, ומקריבים אותו הלוך וקרב, שתהיה היראה סרה מעליו מעט מעט מדריגה אחר מדריגה, עד שיגיע על העון עצמו ויעשהו.
וכל כך למה, לפי שכמו שכל מציאות הזהירות תלוי בשימת הלב על הדבר, כן כל עצמו של השחוק אינו אלא מסיר הלב מן המחשבות הישרות והעיוניות, ונמצא שלא יבואו הרהורי היראה בלבו כלל.
