בדרך קניית היראה
כאשר יתברר לאדם שבכל מקום שהוא נמצא – הוא עומד לפני שכינתו יתברך, אז מאליה תבוא בו היראה והפחד פן יכשל במעשיו, שלא יהיו כראוי לפי רוממות כבודו, והוא מה שאמרו חז"ל (אבות פ"ד): 'דע מה למעלה ממך, עין רואה ואזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים', כי כיון שהשגחת הקדוש ברוך הוא על כל דבר, והוא רואה הכל, ושומע הכל, ודאי שכל המעשים יהיו עושים רושם, וכולם נכתבים בספר אם לזכות או לחובה, ואמנם הדבר הזה אינו מצטייר היטב בשכל האדם, אלא על ידי התמדת ההתבוננות וההסתכלות הגדול, כי כיון שהדבר רחוק מחושינו לא יציירנו השכל אלא אחר רוב העיון וההשקפה, וגם אחר שיציירהו – יסור הציור ממנו בנקל, אם לא יתמיד עליו הרבה, ונמצא שכמו שרוב ההתבוננות הוא הדרך לקנות היראה התמידית, כן היסח הדעת וביטול העיון הוא המפסיד הגדול שלה – בין אם יהיה היסח הדעת מחמת טרדות או ברצון – כל היסח דעת ביטול הוא ליראה התמידית.
הוא מה שצוה הקדוש ברוך הוא אל המלך (דברים י"ז): "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלקיו" [לגבי המצוה של המלך לכתוב לעצמו ספר תורה, ולשאת אותו עמו בכל אשר ילך]. ויש ללמוד מכך שאין היראה נלמדת אלא מן הקריאה הבלתי נפסקת, ותדקדק שאמר "למען ילמד ליראה", ולא אמר למען יירא, אלא לפי שאין היראה הזאת מושגת בטבע, כי אדרבא רחוקה היא ממנו, מפני גשמיות החושים, ואינה נקנית אלא על ידי לימוד. ואין לימוד ליראה אלא ברוב ההתמדה בתורה ודרכיה בלי הפסק, והוא שיהיה האדם מתבונן ומעיין בדבר הזה תמיד בשבתו, בלכתו, בשכבו, ובקומו, עד שיקבע בדעתו אמיתת הדבר, דהיינו: אמיתת המצא שכינתו יתברך בכל מקום, והיותנו עומדים לפניו ממש בכל עת ובכל שעה, ואז יירא אותו באמת, והוא מה שהיה דוד המלך מתפלל ואומר (תהלים פ"ו): "הורני ה' דרכך אהלך באמתך יחד לבבי ליראה שמך".
