בביאור מידת הקדושה
והנה, האיש המתקדש בקדושת בוראו, אפילו מעשיו הגשמיים – חוזרים להיות ענייני קדושה ממש, והראיה לזה, אכילת קדשים, שהיא עצמה מצות עשה, ואמרו חז"ל, כהנים אוכלים את בשר הקרבן, ובעלים מתכפרים. ותראה עתה ההפרש שבין הטהור לקדוש: הטהור, מעשיו החומריים אינם לו אלא הכרחיים, והוא עצמו אינו מתכוין בהם אלא על צד ההכרח, ונמצא שעל ידי זה יוצאים מסוג הרע שבחומריות ונשארים טהורים, אך לכלל קדושה לא באו, כי אילו היה אפשר בלתם, כבר היה יותר טוב. אך הקדוש, הדבק תמיד לאלקיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה, והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, וכמזבח, וכמאמרם זכרונם לברכה על הפסוק "ויעל מעליו אלקים", 'האבות – הן הן המרכבה', וכן אמרו 'הצדיקים – הן הן המרכבה', כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש, ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים, כי ודאי הוא שיהיה נחשב לעילוי גדול אל אותם הדברים שהיו עולים על גבי המזבח, כיון שהיו נקרבים לפני השכינה, וכל כך יתרון היה להם בזה, עד שהיה כל המין של אותם קרבנות מתברך בכל העולם, וכמאמרם ז"ל במדרש, כן המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל, עילוי הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא, וכאילו נקרב על גבי המזבח ממש.
