בביאור חלקי הזריזות
אך הזריזות אחר התחלת המעשה הוא, שכיון שאחז במצוה – ימהר להשלים אותה, ולא תהיה מהירות זו כדי להקל מעליו כמי שמתאוה להשליך מעליו משאו, אלא מיראתו פן לא יזכה לגמור אותה. ועל זה הרבו להזהיר חז"ל, ואמרו, כל המתחיל במצוה ואינו גומר אותה, קובר אשתו ובניו. ואמרו, אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה. ואמר שלמה המלך עליו השלום "חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב, בל יתיצב לפני חשוכים". וחז"ל יחסו את השבח הזה לשלמה המלך עצמו, על שמיהר במלאכת בנין הבית ולא נתעצל בה לאחר אותה. וכן דרשוהו על משה רבינו עליו השלום, על שמיהר במלאכת המשכן.
וכן תמצא כל מעשיהם של צדיקים תמיד במהירות. אברהם כתוב בו "וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי וגו', ויתן אל הנער וימהר". לגבי רבקה נאמר "ותמהר ותער כדה" וגו'. וכן אמרו במדרש על הפסוק "ותמהר האשה" וגו', מלמד שכל מעשיהם של צדיקים במהירות, אשר לא יתנו הפסק זמן, לא אל התחלת המצוה ולא אל השלמתה. ותראה, שהאדם אשר תלהט נפשו בעבודת בוראו, ודאי שלא יתעצל בעשיית מצוותיו, אלא תהיה תנועתו כתנועת האש המהירה, כי לא ינוח ולא ישקוט עד אם כלה הדבר להשלימו. ואמנם, התבונן עוד, שכמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימי, כן מן הזריזות יוולד ההתלהטות. והיינו, כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצוה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן, והחשק והחפץ יתגבר בו וילך. אך אם יתנהג בכבדות בתנועת איבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה. וזה דבר שהנסיון יעידהו.
