בביאור חלקי החסידות
ואמרו חז"ל, על רבא, שהיה נועל ברגליו אנפילאות חשובות, ומתפלל, והסביר זאת על פי הפסוק "הכון לקראת אלקיך, ישראל". עוד אמרו חז"ל על הפסוק "בגדי עשיו בנה החמודות", כשהיה עשיו משמש את אביו לא היה משמש אלא בבגדי מלכות, והנה אם כן ראוי לעשות לכבוד בשר ודם, קל וחומר למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהעומד לפניו להתפלל ראוי הוא שילבש בגדי כבוד, ויושב לפניו כמו שיושב לפני מלך גדול.
והנה בכלל זה יש כבוד השבתות וימים טובים, שכל המרבה לכבדם, ודאי עושה נחת רוח ליוצרו, שכן ציונו 'וכבדתו'. וכיון שכבר התאמת לנו שכבוד השבת הוא מצוה, הנה מיני הכבוד רבים הם, אך הכלל הוא שכל מעשה שבו נראה חשיבות לשבת, צריכים אנו לעשותו. על כן היו החכמים הראשונים עוסקים בהכנות השבת, איש איש לפי דרכו, רבי אבהו היה יושב על כסא חשוב של שן, לרוב עשירותו, והיה נופח להדליק אש לכבוד שבת, רב ספרא היה חורך את ראש הבהמה, רבא היה מולח את הדגים, רב הונא היה מדליק את הנרות, רב פפא היה מכין את הפתילות לנרות שבת, רב חסדא היה חותך מיני ירק, רבה ורב יוסף היו מבקעים עצים, רב נחמן היה מביא בכתיפו מיני מגדים לכבוד שבת, והיה אומר, הרי אילו היו רב אמי ורב אסי באים להתארח אצלי, וכי לא הייתי עושה כן לכבודם. ותראה היקשו של רב נחמן, שיש לנו ממנו מקום לימוד, כי הנה היה מתבונן מה היה הוא עושה לפי דרכו לאדם שהוא חפץ לכבודו, וכזה עצמו היה עושה בשבת.
ועל דבר זה אמרו חז"ל, לעולם יהא אדם ערום ביראה, לדעת ולהתבונן דבר מתוך דבר, ולחדש המצאות לעשות נחת רוח ליוצרו בכל הדרכים שאפשר להראות היות מכירים גודל רוממותו עלינו, אשר על כן כל מה שיתייחס לו יהיה נכבד עלינו כבוד גדול, וכיון שהוא יתברך בטובו הגדול – עם כל שפלותנו – רצה בענוותו לחלוק לנו כבוד ולמסור לנו דברי קדושתו, לפחות בכל כחנו נכבדם, ונראה היקר אשר להם אצלנו, ותראה שזאת היא היראה האמיתית, שהיא יראת הרוממות, שזכרנו שבה תלוי הכבוד המתקרב אל חיבוב האהבה, וכמו שאכתוב עוד בס"ד, מה שאין כן יראת העונש שאינה העיקרית ואין מעלות המדות האלה נמשכות הימנה.
