משנתנו ממשיכה לדון באופן שיש דין ודברים בין
הבעל לאשתו לגבי טענת בתולים: כלה שנמצאה
לאחר הנישואין שאינה בתולה, הִ יא אוֹ מֶ רֶ ת מֻ כ ַּ ת ֵעץ
אֲ נִ י, ויש לי כתובה, ְוה וא אוֹ מֵ ר, לֹא כ ִ י – שמא אין
האמת כדברייך, אֶ ל ָּא ְ דר וַּסת אִ יש ַּא ְת, ואין לך כתובה,
רַּ ב ָּ ן ג ַּ מְ לִ יאֵ ל וְ רַּ ב ִ י ֱא ִליֶעֶזר אוֹ מְ רִ ים, האשה נֶאֱ מֶ נֶת
בטענתה שמוכת עץ היא, ויש לה כתובה, ואילו רַּ ב ִ י
ְיהֹו ֻש ַּע אוֹ מֵ ר, לֹא ִמ ִפי ָּה ָּאנ ו ַּחִ יין – אין אנו צריכים
להאמין לדבריה, אֶ ל ָּא הֲרֵ י הִ יא ב ְ חֶ זְ קַּ ת ְ דר וַּסת אִ יש ,
שאין לה כתובה, ַּעד ֶש ָּת ִביא רְ אָּ יָּ ה לִ דְ בָּ רֶ יהָּ .
אשה פנויה, שָּרא ו ָּה מְ דַּ ב ֶ רֶ ת – מתייחדת ִעם אָּ דָּ ם ַּב ש וק,
והספק הוא האם אדם כשר הוא, ונשארה בכשרותה,
או שאדם פסול הוא, ופסלה לכהונה, כדין אשה
הנבעלת לפסול לה, שנפסלת לכהונה, ָּא ְמר ו ָּל ה –
שאלו אותה, מַּ ה ט ִ יבוֹ ש ֶ ל אדם זֶה, השיבה להם, אִ יש
ְפלֹוִני, וְ כֹהֵ ן ה וא, כלומר, אדם כשר הוא, רַּ ב ָּ ן ג ַּ מְ לִ יאֵ ל
וְ רַּ ב ִ י ֱא ִליֶעֶזר אוֹ מְ רִ ים, נֶאֱ מֶ נֶת, ואינה נפסלת לכהונה,
רַּ ב ִ י ְיהֹו ֻש ַּע אוֹ מֵ ר, לֹא ִמ ִפי ָּה ָּאנ ו ַּחִ יין, אֶ ל ָּ א הֲרֵ י היא
ב ְ חֶ זְ קַּ ת ְבע וָּלה לְ נָּ תִ ין ו ְל ַּמ ְמֵזר, כלומר, לאדם פסול,
הפוסלה בביאתו, ַּעד ֶש ָּת ִביא רְ אָּ יָּ ה לִ דְ בָּ רֶ יהָּ , שהיה זה
אדם כשר.
אשה פנויה, שהָּ יְ תָּ ה ְמֻע ֶבֶרת, שזו ראיה שבודאי נבעלה
לאדם, ָּא ְמר ו ָּל ה – שאלוה, מַּ ה ט ִ יבוֹ ש ֶ ל ֻע ָּבר זֶה,
והשיבה, מֵ אִ יש ְפלֹוִני וְ כֹהֵ ן ה וא, כלומר, אדם כשר
הוא, רַּ ב ָּ ן ג ַּ מְ לִ יאֵ ל וְ רַּ ב ִ י ֱא ִליֶעֶזר אוֹ מְ רִ ים, נֶאֱ מֶ נֶת היא
בדבריה, וכשרה היא לכהונה ]ובגמרא יבואר דין
הולד[, וְ רַּ ב ִ י ְיהֹו ֻש ַּע אוֹ מֵ ר, לֹא ִמ ִפי ָּה ָּאנ ו ַּחִ יין, אֶ ל ָּא הֲרֵ י
זוֹ ב ְ חֶ זְ קַּ ת ְמֻע ֶבֶרת מִ נ ָּ תִ ין ו ַּמ ְמֵזר, ופסולה לכהונה, ַּעד
ֶש ָּת ִביא רְ אָּ יָּ ה לִ דְ בָּ רֶ יהָּ .
גמרא
שנינו במשנה שנחלקו תנאים בדין פנויה שהתעברה,
וטוענת שהיה זה אדם כשר, האם כשרה היא לכהונה
או לא. הגמרא מבררת עתה את דין הולד: אָּ מַּ ר רַּ ב ִ י
יוֹ חָּ נָּ ן, לְ דִ בְ רֵ י הַּ מ ַּ כְ ש ִ יר ָּב ה – לדעת רבן גמליאל ורבי
אליעזר, המכשירים את האשה עצמה לכהונה אף
שאין ידוע למי נבעלה, מַּ כְ ש ִ יר ֲא ִפ ל ו ְב ִב ָּת ה – מכשיר
אפילו את בתה לכהונה, והחידוש בכך, שלא רק
האשה עצמה, שיש לה חזקת כשרות, כשרה לכהונה,
אלא אפילו הבת, שמעולם לא היתה לה חזקת כשרות,
גם היא כשרה. וְ רַּ ב ִ י ֶא ְל ָּעָּזר אוֹ מֵ ר, אַּ ף לְ דִ בְ רֵ י הַּ מ ַּ כְ ש ִ יר
ָּב ה, היינו דוקא בה, שיש לה חזקת כשרות, אך פֹוֵסל
הוא ְב ִב ָּת ה, שמעולם לא הוחזקה בכשרות, ופסולה
היא לכהונה. פוסק הרי"ף את ההלכה: ְוַּקְ יי ָּמא ָּלן כ ְ רַּ ב ִ י
יוֹ חָּ נָּ ן, ְ דַּר ֵבי ה ְ דַּר ִבי ֶא ְל ָּעָּזר ה וא – כיון שהוא היה רבו
של רבי אלעזר. וְ עוֹ ד, ְ דָּק ֵאי כ ְ אַּ ב ָּ א ָּשא ול – שרבי יוחנן
הולך בשיטת אבא שאול, ְ ד ִאי ְפ ִסיָּקא הִ לְ כְ תָּ א כ ְ ָּווֵתי ה –
שנפסקה הלכה כמותו במסכת קדושין ב ְ פֶ רֶ ק ֲע ָּשָּרה
י וֲח ִסין, ִ ד ְתָּנן – שכך שנינו שם, לגבי הנולד מאשה
פנויה שאין ידוע מי אביו, ומכונה 'שתוקי' כיון
שכשקורא לאביו אמו משתיקתו, אַּ ב ָּ א ָּשא ול הָּ יָּ ה קוֹ רֵ א
ִל ְשת וִקי ' ְבד וִקי', וְ אָּ מַּ ר רַּ ב בביאור דברי אבא שאול,
מַּ אי – מדוע הוא מכונה ְבד וִקי, לפי ש ֶ ב וֹ דְ קִ ין אֶ ת אִ מ וֹ ,
ושואלים אותה למי נבעלה, וְ אִ י אָּ מְ רָּ ה לְ כָּ ש ֵ ר ִנ ְב ַּע ְל ִתי,
נֶאֱ מֶ נֶת, ְו ַּאף ַּעל ַּגב ְ ד ִאי ָּכא רֹב ְפס ו ִלין ֶא ְצ ָּל ה – ואפילו
באופן שרוב האנשים שבאותו מקום הם פסולים, מכל
מקום נאמנת לומר שנבעלה לכשר, והיינו כדברי רבי
יוחנן כאן שהולד כשר, וְ אָּ מַּ ר רָּ בָּ א, הֲלָּ כָּ ה כ ְ אַּ ב ָּ א ָּשא ול,
ולכן אף כאן יש לפסוק הלכה כרבי יוחנן.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: ַּהה וא – מעשה ב ָּאר וס
ַּוֲאר וָּסתֹו, שילדה הארוסה ולד, ְ ד ָּאת ו ְלַּק ֵמי ה ְ דַּרב יוֹ סֵ ף –
ובאו לפני רב יוסף לברר את יחוסו של הולד, הִ יא
אָּ מְ רָּ ה ִמ ֵני ה – הארוסה אמרה שהולד מהארוס, ְוה וא –
הארוס אוֹ מֵ ר, אִ ין מִ נ ַּ אי – אכן, ממני הוא ולד זה. אָּ מַּ ר
רַּ ב יוֹ סֵ ף, לְ מַּ אי ִניח ו ש ָּל ה – וכי מה החשש שיש כאן
לגבי יחוסו של הולד, חֲדָּ א – טעם ראשון שאין
לחשוש, ְ ד ָּהא קָּ א מוֹ דֶ ה – שהרי הארוס מודה שהולד
נולד ממנו. וְ עוֹ ד, ְ ד ָּהא אָּ מַּ ר רַּ ב ְיה וָּדה, אָּ מַּ ר ְשמ ו ֵאל,
הֲלָּ כָּ ה כ ְ רַּ ב ָּ ן ג ַּ מְ לִ יאֵ ל במשנתנו, שהאשה נאמנת לומר
שנבעלה לכשר. אָּ מַּ ר ֵלי ה אַּ ב ַּ יֵי – תמה אביי על דברי
רב יוסף, ו ְב ָּהא – ובנידון זה, כ ִ י לֹא מוֹ דֶ ה – אם לא היה
הארוס מודה, מִ י – וכי היה מַּ כְ ש ִ יר רַּ ב ָּ ן ג ַּ מְ לִ יאֵ ל, וְ הָּ א
אָּ מַּ ר ֵלי ה – והרי כך אמר ְשמ ו ֵאל לְ רַּ ב ְיה וָּדה, ש ִ ינְ נָּ א –
תלמיד שנון וחריף, אמנם הֲלָּ כָּ ה כ ְ רַּ ב ָּ ן ג ַּ מְ לִ יאֵ ל,
שנאמנת האשה לומר שנבעלה לכשר, ומכל מקום ַּא ְת
לֹא ַּתֲע ִביד ע ו ְבָּ דא – אתה לא תעשה מעשה על פי זה ַּעד
ֶא ְצ – עד שיהיו רוב המצויים ד רֹב כ ְ ש ֵ רִ ים ָּל ה ְ ִאי ָּכא
אצלה כשרים, וְ אילו הָּ כָּ א – כאן, במעשה זה של ארוס
וארוסתו, רֹב ְפס ו ִלין ֶא ְצ ָּל ה, שהרי היא מקודשת לארוס,
ואשת איש גמורה היא, ופסולה היא אצל כל בני
העולם חוץ מהארוס, ואם כן כיצד אמרת שיש
להאמינה אף אם הארוס לא היה מודה לדבריה. השיב
ְ לו רב יוסף,
ו ְל ַּט ְע ֵמיך – ולדבריך, ִתקְ ש ֵ י ָּל ה הִ יא ג ו ָּפ ה –
יש לך לתמוה על דברי שמואל עצמו, שמצד אחד
אמר לרב יהודה שהֲלָּכָּ ה כרבן גמליאל, מאידך אמר לו
ע ו ְב – ואל תנהג כן למעשה אם אין ד ְו ַּא ְת לֹא ַּתֲע ִביד ָּ א
רוב כשרים, והרי כיון שכך היא ההלכה מדוע לא ינהג
כן למעשה, אֶ ל ָּא ודאי היתה כוונתו לומר כך, הָּ א
ְל ַּכ ְת ִח ָּלה – אם בא כהן לשאול בבית דין אם רשאי הוא
לישא אשה זו, מורים לו שלא ישאנה, אלא אם כן היו
רוב כשרים אצלה, וְ הָּ א ִ דיֲע ַּבד – אבל בדיעבד, אם כבר
נשאה הכהן, אין כופים אותו לגרשה, וְ הָּ כָּ א נַּ מ ִ י
ד ְ ד – וגם כאן הנידון הוא לענין דיעבד, ָּהא ְכִדיֲע ַּבד ָּ ֵמי
ָּאר וס ַּוֲאר וָּסתֹו ִניְנה ו – שהרי מאורסים הם, ואם לא
תאמין לה שנבעלה לארוס, ותאמר שנבעלה לאחר,
נמצא שזינתה תחתיו כשהיא מקודשת לו, ונאסרת
עליו, וגם הולד ייאסר כדין ממזר, ובאופן זה יש
להאמינה שנבעלה לו, ולא נאסרה, וממילא גם הולד
כשר.
משנה
משנתנו ממשיכה לדון בענין אשה שנבעלה ואין ידוע
למי, ואף היא עצמה אינה יודעת לומר למי נבעלה:
אָּ מַּ ר רַּ ב ִ י יוֹ סֵ י, ַּמֲע ֶשה ב ְ תִ ינֹ קֶ ת – ילדה קטנה, ֶשָּ יְרָּדה
לְ מַּ ל אוֹ ת מים מִ ן ָּה ַּעִין – מהמעיין, וְ נֶאֶ נְ סָּ ה, ואין ידוע מי
אנסה, והספק הוא אם היה זה אדם כשר, וכשרה היא
לכהונה, או אדם פסול, הפוסלה בביאתו לכהונה, אָּ מַּ ר
רַּ ב ִ י יוֹ חָּ נָּ ן ב ֶ ן נ וִרי, אִ ם רֹב אנשי ָּה ִעיר ַּמ ִ שי ִאין לִ כְ הֻנ ָּ ה,
כלומר, אנשים כשרים הם, הֲרֵ י זוֹ ִת ָּנ ֵשא לִ כְ הֻנ ָּ ה, כיון
שהולכים אחר הרוב, שביאתם כשרה, ואין חוששים
למיעוט פסולים שבעיר.
גמרא
הגמרא מבארת את אותו מעשה שהובא במשנתנו,
שבו הכשירוה מחמת שרוב כשרים אצלה: אָּ מַּ ר רַּ ב
ִבְקרֹוָּנ ה – ביום השוק ש ֶ ל ִצ פֹוִרי הָּ יָּה ְיה וָּדה, אָּ מַּ ר רַּ ב,
ַּמֲע ֶשה, שבאותו יום באות לעיר שיירות וקבוצות של
בני אדם ממקומות אחרים, והיתר זה הוא כ ְ דברי רַּ ב ִ י
יַּ נ ַּ אי, ְ ד ָּא ַּמר, אשה שִנ ְבֲע ָּלה ִב ְש ַּעת קְ רוֹ נוֹ ת, ששיירות
באות לעיר, כ ְ ש ֵ רָּ ה לִ כְ הֻנ ָּ ה, ְוה וא – ובתנאי ש ֶ הָּ יְ תָּ ה ִסיָּעה
ש ֶ ל ב ְ נֵי אָּ דָּ ם כ ְ ש ֵ רִ ים עוֹ בֶ רֶ ת ש ָּ ם, ְ דבאופן זה הָּ וְ יָּ ין ְתֵרי
רֻ ב ֵ י – יש שתי סברות של 'רוב', רֹב בני ָּה ִעיר עצמה,
שרובם כשרים לכהונה, וְ רֹב ִסיָּעה – ורוב בני השיירה
שהגיעו ממקום אחר, שאף רובם כשרים הם, והטעם
שהצריכו באופן זה שתי סברות של רוב, לפי שעשו
חכמים מעלה ביוחסין, ולא הסתפקו ברוב אחד
להכשיר. פוסק הרי"ף: וְ כֵ ן הִ לְ כְ תָּ א – וכך היא ההלכה.
ֲע ָּלך ְבת וָּלה ִנ ֵשאת ְ הַּ דְ רָּ ן
תפריט
תפריט
שלישי
י"ח תשרי התשפ"ז
