א וַיֹּאמֶר֩ אֵֽלִיָּ֨הוּ הַתִּשְׁבִּ֜י מִתֹּֽשָׁבֵ֣י גִלְעָד֮ אֶל־אַחְאָב֒ חַי־ה֞' אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר עָמַ֣דְתִּי לְפָנָ֔יו אִם־יִֽהְיֶ֛ה הַשָּׁנִ֥ים הָאֵ֖לֶּה טַ֣ל וּמָטָ֑ר כִּ֖י אִם־לְפִ֥י דְבָרִֽי׃ ב וַיְהִ֥י דְבַר־ה֖' אֵלָ֥יו לֵאמֹֽר׃ ג לֵ֣ךְ מִזֶּ֔ה וּפָנִ֥יתָ לְּךָ֖ קֵ֑דְמָה וְנִסְתַּרְתָּ֙ בְּנַ֣חַל כְּרִ֔ית אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הַיַּרְדֵּֽן׃ ד וְהָיָ֖ה מֵֽהַנַּ֣חַל תִּשְׁתֶּ֑ה וְאֶת־הָעֹֽרְבִ֣ים צִוִּ֔יתִי לְכַלְכֶּלְךָ֖ שָֽׁם׃
֍ ֍ ֍
אחרי שאירע דבר זה לחיאל בית האלי, שמתו בניו בגלל שבנה את יריחו, ועשה הדבר רושם גדול על כל העם ליראה את ה', התאמץ אחאב לבטל את הדבר ולתלות זאת במקרה, ואמר שלא יתכן שאירע הדבר מחמת קללתו של יהושע בן נון, שהרי משה רבינו היה גדול מיהושע, ואמר שאם יעבדו עבודה זרה לא ירדו גשמים, ובאותו הדור עבדו ישראל עבודה זרה ואף על פי כן לא נמנע טל ומטר.
והתשובה האמיתית לשאלה זו היא שכאשר ישראל במדרגה גבוהה, שאז יורד אליהם השפע באופן של השגחה פרטית, ממילא כאשר הם חוטאים מעט, מעניש אותם ה' בכך שנעצר מהם השפע ההשגחיי ואין הגשמים יורדים, כדי להשיבם אל הדרך הישרה. אבל כאשר חטאו ישראל חטאים רבים עד שנעשו כמעט כשאר גויי הארצות, אזי סרה מהם ההשגחה הפרטית וההנהגה המיוחדת, ונמסרת הארץ לנהוג כדרך הטבע וכשאר ארצות הגויים, שיש שנים גשומות ויש שנים שחונות, וכיון שבאותם שנים היה צריך לרדת גשם בדרך הטבע, לא נמנע מהם הדבר, כי לא היו בדרגה גבוהה הראויה לכך שיענישם ה' באופן של השגחה פרטית.
אמנם כלל זה שייך רק לגבי העונשים הכתובים בתורה, אבל יהושע בן נון קילל מדעת עצמו את מי שיבנה את יריחו, וכבודו של יהושע מקושר עם ההשגחה האלוקית, וגם כאשר סרה ההשגחה מהרשעים שהיו באותו דור, לא סרה ההשגחה מיהושע הצדיק וגזירותיו, ולכן נתקיימה קללתו. ואליהו הנביא ביאר את הדבר לאחאב, והוכיח לו את אמיתות הדבר על ידי שגזר גם הוא גזירה מיוחדת, ונתקיימה.
(א) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי – שבא ממקום ששמו 'תושב', מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד – ולאחר זמן בא לגור בגלעד, אֶל אַחְאָב, חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, ומכוחי זה, שעמדתי לפני ה', הריני גוזר אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר, כִּי אִם לְפִי דְבָרִי, ובזה יתברר שלא סרה השגחת ה' מן הארץ כמו שחשב אחאב, אלא שאין ישראל ראויים לעונש השגחיי מן השמים, אבל כאשר צדיק כאליהו גוזר בעצמו גזירה, יקיים ה' את דבריו.
(ב) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלָיו [-אל אליהו] לֵאמֹר.
(ג) לֵךְ מִזֶּה – התרחק ממקומך וּפָנִיתָ לְּךָ קֵדְמָה – לצד מזרח של ארץ ישראל, ונאמר לו כן מפני הסכנה שלא יתנכל אליו אחאב כעונש על כך שמנע את הגשם, אך לא הצטווה לצאת לחוץ לארץ, אלא וְנִסְתַּרְתָּ בְּנַחַל כְּרִית, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיַּרְדֵּן שבגבול ארץ ישראל, והטעם לישיבתו דוקא במקום זה, כיון שבדרך הטבע היו ראויים לרדת גשמים באותן שנים, ולא היו ראויים ישראל להשגחה פרטית שתשנה את הטבע עבורם [לא לטובה ולא לרעה], ועתה בגלל גזירתו של אליהו השגיח ה' על הארץ לרעה, שלא יירדו בה גשמים, ולכן אמר ה' לאליהו שישב בירדן אשר בגבול ארץ ישראל, וכאילו הוא שומר על גבול הארץ שלא יכנסו אליה ענני גשמים ולא יבוא אליה שפע מן השמים.
(ד) כיון שהשפע הרוחני נשפע על האדם לפי הכנתו הנפשית, וכיון שאליהו הכין את עצמו במעשה זה לעצור את השפע, לא היה ניתן שירד אליו שפע מיוחד וחדש מהשמים, לכן נאמר לו שיהיה ניזון רק מדברים שכבר היו קיימים קודם לכן, וְהָיָה מֵהַנַּחַל תִּשְׁתֶּה, כי אין מימיו נובעים, אלא ישתה מהמים שכבר היו בנחל, עד שיסתיימו, וְאֶת הָעֹרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם, והיו מביאים לו מאכלים שכבר היו קיימים קודם גזירתו [ובחר לו ה' את העורבים לכלכלו, כיון שהעורבים בטבעם אכזריים, ורצה לרמוז לו שיש מידת אכזריות בכך שגזר על ישראל שלא יירדו עליהם גשמים].
