הגמרא מביאה מעשה בענין תפיסת חוב מהיתומים על ידי בעל חוב: הַהוּא בַּקְרָא דְּיַתְמֵי – מעשה ברועה בקר של יתומים, דְּתָפַס תּוֹרָא מִינֵּיהּ – שבעל חוב של האב תפס שור מרשותו של הרועה תמורת חובו, בַּעַל חוֹב אָמַר, אֲנָא מֵחַיִּים תָּפִיסְנָא לֵיהּ – בחיי האב כבר תפסתי את השור, ותפיסה בחיי הלוה מועילה, וְאילו הבַקְּרָא אָמַר, לְאַחַר מִיתָה תְּפַסְתֵּיהּ – תפסת את השור לאחר שמת האב, ולדעת רבי עקיבא, שהלכה כמותו, אין תפיסה מועילה לאחר מיתת האב, כיון שאין מטלטלין שירשו היתומים משועבדים לחובות של אביהם. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן – בא אותו בקרא לדין לפני רב נחמן, לתבוע מהמלוה שיחזיר לו את השור שתפס, אָמַר לֵיהּ רב נחמן לבקרא, אִית לָךְ סָהֲדֵי דִּלְאַחַר מִיתָה תַּפְסֵיהּ – האם יש לך עדים שהבעל חוב תפס את השור רק לאחר מיתת האב, אָמַר לֵיהּ, לֹא. אָמַר לֵיהּ רב נחמן, אם כן, מִגּוֹ – מתוך דְּיָכוֹל היה אותו בעל חוב לוֹמַר שהשור לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי, שקניתיו מהאב או מהיתומים עצמם, יָכִיל לְמֵימַר מֵחַיִּים תְּפֵיסְנָא לֵיהּ – נאמן הוא גם לטעון שתפסו בחיי האב, ומועילה תפיסתו.
תמהה הגמרא על דינו של רב נחמן, וְהָאֲמַר – והרי אמר רֵישׁ לָקִישׁ, הַגּוֹדְרוֹת – בעלי חיים, העשויים להלך מעצמם מרשות הבעלים לרשות אחרת, אֵין לָהֶן חֲזָקָה – אין התפוס בהם נחשב 'מוחזק', שהחזקתו מוכיחה שהבהמה שלו, כיון שיתכן שהבהמה הלכה מעצמה מרשות בעליה לרשותו [ורק לגבי מטלטלין אנו אומרים שיש חזקה שכל מה שתחת יד האדם הרי הוא שלו, מאחר ואין חושדים באדם שיכנס לרשות חבירו ויטול משם חפצים שלא ברשות, אבל לגבי בעלי חיים ההולכים מעצמם חוששים אנו שנכנסו מעצמם לרשותו, ואחרי שבאו לרשותו הרי הוא מעכבם שלא כדין]. מתרצת הגמרא, שַׁאנִי הָתָם – שונה הדבר באותו מעשה שבא לפני רב נחמן, דִּמְסִירָן לְרוֹעֶה – שהיו הבהמות מסורות לרועה, המשגיח ושומר עליהן שלא תלכנה לרשות אחרת, ואם נמצאו ברשות של אדם אחר הרי זו ראיה שהבהמה שלו, ולכן פסק רב נחמן שיכול הוא לטעון שקנאה, ומתוך כך נאמן הוא גם לטעון שתפסה בחיי האב.
הגמרא מביאה מעשה נוסף בענין תפיסה של בעל חוב: האמורא אֲבִימִי, בְּרֵיהּ [-בנו] דְרַבִּי אַבָּהוּ, הֲווֹ מַסְּקֵי בֵּיהּ זוּזֵי בֵּי חוֹזָאֵי – היו בני אדם הדרים במקום ששמו 'בי חוזאי' נושים בו ממון, שַׁדְּרִינְהוּ – שלח אבימי את מעות הפרעון בְּיַד חָמָא, בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַבָּה בַּר אַבָּהוּ. אָזַל פַּרְעִינְהוּ – הלך חמא ופרע להם את החוב, ולאחר שפרע אָמַר לְהוּ, הָבוּ לִי שְׁטָרָא – תנו לי את שטר החוב של אבימי, כדי שלא תוכלו לחזור ולתובעו בשטר זה שוב. אָמְרוּ לֵיהּ אותם נושים לחמא, סִיטְרָאֵי נִינְהוּ – את המעות שנתת לנו אנו תופסים עבור חוב אחר שהיה אבימי חייב לנו, ועל אותו חוב לא היה שטר חוב, ולא היינו יכולים להוכיח שהוא חייב אותו, אך עתה שנתת לנו ממון השייך לאבימי, אנו תופסים אותו תמורת אותו חוב בעל פה, ואילו החוב שבשטר קיים עדיין, ולכן לא נחזיר לך את השטר, עד שישלם אבימי פעם נוספת את הסכום הכתוב בשטר. אֲתָא לְקַמֵּיהּ – בא חמא לפניו דְרַבִּי אַבָּהוּ לברר את ההלכה במקרה זה, אָמַר לֵיהּ רבי אבהו, אִית לָךְ סָהֲדֵי דִּפְרַעְתִּינְהוּ – האם יש לך עדים שפרעת את החוב לאותם אנשים, אָמַר לֵיהּ חמא, לֹא, כיון שפרעתי להם שלא בפני עדים. אָמַר לֵיהּ רבי אבהו, אם כן, מִגּוֹ דְּיָכְלֵי לְמֵימַר – מתוך שהם יכולים לטעון ולומר שלֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם, ולא פרעת להם כלל, יָכְלֵי [נַמִּי] לְמֵימָר סִיטְרָאֵי נִינְהוּ – נאמנים הם גם לטעון שתפסו את המעות על חוב אחר שהיה להם אצל אבימי, ללא שטר. מוסיף הרי"ף ואומר, וּכְבָר בֵּירַרְנוּהוּ לדינו של בעל חוב הטוען טענת סיטראי בְּפֶרֶק שְׁבוּעַת הַדַּיָּינִין (שבועות כא: מדפי הרי"ף) בֵּירוּר יָפֶה.
מבררת הגמרא, בנידון זה, שהמלוה נאמן לתפוס את המעות תמורת חוב אחר שיש לו על אותו לוה, לְעִנְיַן שַׁלּוֹמֵי שָׁלִיחַ מַאי – מה דינו של השליח לגבי תשלום אותם מעות, כלומר, האם יכול המשלח לתובעו על כך שפרע למלוה בלא עדים וללא נטילת שטר החוב, ומחמת כן נתן לו אפשרות לטעון טענת סיטראי, או לא. אָמַר רַב אַשִׁי, הדבר תלוי בנוסח שאמר המשלח לשליח, אִי אָמַר לֵיהּ 'שְׁקוֹל שְׁטָרָא וְהַב זוּזֵי', הרי אמר לו ליטול את השטר לפני שהוא נותן את המעות, וכיון שלא עשה כן, אלא נתן את המעות תחילה למלוה, וכעת אין המלוה מסכים לתת את השטר ללוה, מְשַׁלֵּם השליח את דמי החוב, שהרי גרם בכך נזק למשלח. אבל אם אמר המשלח לשליח 'הַב זוּזֵי וּשְׁקוֹל שְׁטָרָא', הרי שאמר לו בפירוש שיכול הוא לתת את המעות לפני קבלת השטר, ולכן לֹא מְשַׁלֵּם.
דוחה הגמרא סברא זו ואומרת, וְלֹא הִיא – אין הדבר כן, אלא בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – בין אם הזכיר את נטילת השטר לפני התשלום ובין אם הזכיר את נטילת השטר לאחר התשלום, מְשַׁלֵּם השליח את דמי החוב, כיון דְּאָמַר לֵיהּ – יכול המשלח לטעון לו, לְתַקּוֹנֵי שַׁדַּרְתִּיךְ – שלחתי לעשות את הדבר באופן מתוקן, וְלֹא לְעַוּוֹתֵי – ולא לעשותו באופן מעוות ומקולקל, ונתינת הדמים לפני קבלת השטר זהו מעשה מקולקל, וחייב השליח על התוצאות שנגרמו מכך, ואף שהמשלח לא אמר לו בפירוש את סדר הדברים, היה לו להבין מעצמו שאם יפרע שלא בעדים ולא יטול את השטר תחילה, יוכל המלוה להמנע מלהחזיר לו את שטר החוב, ולא היה לו לנהוג כן. מוסיפה הגמרא תנאי בהלכה זו, וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה הוא דוקא הֵיכָא דְּאָמַר לֵיהּ שְׁקוֹל שְׁטָרָא מִינַיְיהוּ – באופן שהזכיר המשלח לשליח את עצם הדבר של לקיחת השטר מהמלוה [הגם שהזכיר זאת אחרי שאמר לו לשלם את החוב, כיון שאת סדר הדברים היה הלוה צריך להבין מעצמו, כי אם לא יטול את השטר תחילה לא יוכל לתובעו לאחר שיתן את הדמים], אֲבָל אִי לָא אָמַר לֵיהּ שְׁקוֹל שְׁטָרָא מִינַיְיהוּ – אבל אם לא אמר לו כלל שיטול את השטר מיד המלוה, אלא אמר לו רק שיפרע את החוב עבורו, לֹא מִחַיֵּיב לְשַׁלּוֹמֵי – אין השליח חייב לשלם למשלח כלום, כיון שבכך שלא הזכיר את נטילת השטר הוכיח שהוא סומך על המלוה, ואינו חושש שימנע מלהחזיר לו את השטר לאחר הפרעון. וְכֵן נַמִּי אִי לֵיכָּא שְׁטָרָא – וכן באופן שאין ביד המלוה שטר כלל, אִי לֹא אָמַר לֵיהּ פַּרְעִינְהוּ בְּאַפֵּי סָהֲדֵי – אם לא אמר המשלח לשליח שיפרע את חובו בפני עדים, לֹא מִיחַיֵּיב לְמִפְרִעִינְהוּ בְּסָהֲדֵי – אינו חייב לפרוע לו בעדים, ואף שמחמת שיפרע שלא בעדים יוכל המלוה להכחיש לגמרי את הפרעון, אין השליח חייב בכך, דכיון שהמשלח לא אמר לו לפרוע בעדים הרי זו ראיה שהוא סומך על המלוה ואינו חושש שיכפור בפרעון, ולא היה המשלח צריך לחשוש לכך.
