כב בִּרְכַּ֣ת יְ֭הוָה הִ֣יא תַֽעֲשִׁ֑יר וְלֹֽא־יוֹסִ֖ף עֶ֣צֶב עִמָּֽהּ׃ כג כִּשְׂח֣וֹק לִ֭כְסִיל עֲשׂ֣וֹת זִמָּ֑ה וְ֝חָכְמָ֗ה לְאִ֣ישׁ תְּבוּנָֽה׃
֍ ֍ ֍
(כב) אדם המתעשר מחמת עמלו, אינו עשיר באמת, כיון שהוא מתעצב בזוכרו את היגיעה הרבה שהיתה לו בהשגת העושר, ונוספת לו על כך עצבות לגבי העתיד, שמא יחסר לו, ומתוך כך הוא מצמצם במאכליו ובהנהגתו, והרי זה כאילו הוא משתמש במידת העצבות כדי להוסיף על עשירותו, כי מחמת העצבות הוא מצמצם את הוצאותיו, אבל בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר את האדם עושר אמיתי, וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ – לא יצטרך להוסיף עשירות על ידי מידת העצבות שתגרום לו לצמצם את הוצאותיו, כי הוא אוכל בשמחה ובריוח, וסומך על ברכת ה' המצויה תמיד בכל אשר לו.
(כג) מבאר עתה שאצל כל אדם נעשה ההרגל כטבע שני, אלא שיש חילוק למה הוא מרגיל את עצמו, כִּשְׂחוֹק כפי שיבוא האדם לידי שחוק ללא מחשבה ובחירה אם יזדמן לו דבר המעורר שחוק, לִכְסִיל עֲשׂוֹת זִמָּה – כך הכסיל, שהוא מי שאין ליבו שולט כלל על רצונות נפשו ותאוותיו, הרי הוא עושה מעשי זימה ללא מחשבה כלל, וכאילו מעשיו אינם מתייחסים כלל אל בחירתו, אלא הכל נעשה כהרגל וכטבע שני שהטביע בעצמו. וְחָכְמָה לְאִישׁ תְּבוּנָה – בדומה לכך האיש הנבון, שמעמיק ומבין בכל דברי החכמה לדעת את טעמיהם, שאז דברי החכמה שגורים על שפתיו תמיד בלא שיצטרך לחשוב עליהם כלל, הרי אצלו תהיה החכמה בדרך הרגל וכטבע שני, בדומה לשחוק, הבא בהכרח וללא מחשבה ובחירה.
