ד אַחַ֤ת ׀ שָׁאַ֣לְתִּי מֵֽאֵת־יְהוָה֮ אוֹתָ֪הּ אֲבַ֫קֵּ֥שׁ שִׁבְתִּ֣י בְּבֵית־יְ֭הוָה כָּל־יְמֵ֣י חַיַּ֑י לַֽחֲז֥וֹת בְּנֹֽעַם־יְ֝הוָ֗ה וּלְבַקֵּ֥ר בְּהֵֽיכָלֽוֹ׃ ה כִּ֤י יִצְפְּנֵ֨נִי ׀ בְּסֻכֹּה֮ בְּי֪וֹם רָ֫עָ֥ה יַ֭סְתִּרֵנִי בְּסֵ֣תֶר אָֽהֳל֑וֹ בְּ֝צ֗וּר יְרֽוֹמְמֵֽנִי׃ ו וְעַתָּ֨ה יָר֪וּם רֹאשִׁ֡י עַ֤ל אֹֽיְבַ֬י סְֽבִיבוֹתַ֗י וְאֶזְבְּחָ֣ה בְ֭אָֽהֳלוֹ זִבְחֵ֣י תְרוּעָ֑ה אָשִׁ֥ירָה וַֽ֝אֲזַמְּרָ֗ה לַֽיהוָֽה׃
֍ ֍ ֍
(ד) כי אינני מבקש מה' דברים שונים ומתחלפים לפי הענין והזמן, כמו רפואה, מזונות, הצלה מהאויב וכדומה, אלא שאלה אַחַת שָׁאַלְתִּי תמיד בעבר מֵאֵת יְיָ, ואוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ – היא התכלית של שאלתי [כי לשון 'שאלה' מורה על האמצעי, ו'בקשה' זו התכלית הרצויה], ושאלתי ובקשתי היא שִׁבְתִּי בְּבֵית יְיָ כָּל יְמֵי חַיַּי, ואף שיודע אני שעל ידי זה אקבל גם את צרכי הגשמיים, הרי אין זו התכלית של בקשתי, אלא התכלית היא דבר זה עצמו, שאשב בבית ה' כל ימי חיי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְיָ וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ, אלא שכל זמן שיש לי דברים המפריעים לי לא אוכל לשבת בבית ה' כראוי, באופן שגם יתר הצרכים הגשמיים הם האמצעים להגיע אל התכלית היחידה הרצויה בעיני, לשבת בתמידות בבית ה'.
(ה) ועתה מסיים לבאר את מה שאמר "בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ", כיון שכל שאלתי ובקשתי היא לשבת בבית ה', בטוח אני כִּי יִצְפְּנֵנִי ה' בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה, יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ, והסתרה זו תמנע מכל אויב מלבוא אלי, בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי – כאילו ירומם אותי ה' להיות בצור גבוה ונשגב, ששום אויב אינו יכול להגיע לשם.
(ו) וְעַתָּה על ידי שמירת ה' יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי, ולא אתיירא עוד משום אויב, וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה, כלומר, במקום להקריב זבחי תודה על תרועות המלחמה והנצחון בה, כפי שמקריבים כאשר נלחמים בפועל, הרי כיון שאצלי הנצחון היה מחמת ישיבתי באהל ה', אם כן הישיבה באהלו היא עצמה תהיה זבח הנצחון במלחמה, ועל כך אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לַייָ, שהפיל את אויבי לפני.
