הַהִיא אִיתְּתָא דְּאִיחַיְּיבָא שְׁבוּעָה בֵּי דִּינָא דְּרָבָא – מעשה באשה שהתחייבה שבועה בבית דינו של רבא, וכשבאה להשבע אָמְרָה לֵיהּ לרבא בַּת רַב חִסְדָּא, שהיתה אשתו, יְדַעְנָא בָּהּ דַּחֲשִׁידָא אַשְּׁבוּעָתָא – מכירה אני את האשה הזו, ויודעת אני שהיא חשודה להשבע לשקר. אֲפְכָהּ רָבָא אַשֶּׁכְּנֶגְדַּהּ – הפך רבא את השבועה על הבעל דין שכנגדה [ובמקום שאותה אשה תשבע ותיפטר, נשבע בעל דינה ונטל את תביעתו ממנה], כדין החשוד על השבועה, שהתחייב שבועה בבית דין, שהופכים את השבועה על בעל דינו. זִמְנִין – פעם אחרת אירע מעשה דומה, דהֲוָה יָתֵיב רַב פָּפָּא וְרַב אַדָּא בַּר מַתָּנָא קַמֵּיהּ – היו רב פפא ורב אדא בר מתנא יושבים לפני רבא, אַיְיתוּ הַהוּא שְׁטָרָא לְקַמֵּיהּ – והביאו לפני רבא שטר חוב, שתבע הַמַּלְוֶה מֵהַלֹּוֶה שיפרע לו את החוב הכתוב בו, אָמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לרבא, יְדַעְנָא בֵּיהּ דִּשְׁטָרָא פְּרִיעָא הוּא – יודע אני ששטר פרוע הוא זה, אָמַר לֵיהּ רבא לרב פפא, אִיכָּא אִינִישׁ אַחֲרִינָא בַּהֲדֵי מַר – האם יש עד נוסף יחד איתך, שיעיד ששטר זה פרוע הוא, אָמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתָּנָא לרבא, מדוע יש צורך בעד נוסף, וְכי לֹא יְהֵא רַב פָּפָּא נאמן כְּמו בַת רַב חִסְדָּא, שסמכת על דבריה להפוך את השבועה על בעל דינה, כיון שהחזקת את דבריה לאמיתיים בתורת ודאי, וכך ניתן לסמוך על רב פפא האומר שהשטר פרוע, ומדוע יש צורך בעד נוסף. אָמַר לֵיהּ רבא, בַּת רַב חִסְדָּא, קִים לִי בְּגַוָּהּ – אני מכיר אותה והיא מוחזקת בעיני שאינה משקרת לעולם, ולכן יכולתי לסמוך על דבריה ולהפוך את השבועה ללא עדות כשרה, וְאילו מַר – רב פפא, לָא קִים לִי בְּגַוֵּיהּ – אינו מוחזק בעיני בתורת ודאי שאינו משקר לעולם, ואיני יכול לסמוך על דבריו אלא כעד אחד בלבד.
אָמַר רַב פָּפָּא, הַשְׁתָּא דַּאֲמוּר רַבָּנָן – מעתה שאמרו חכמים דין זה, כפי שהתפרש בדברי רבא, ש'קִים לִי בְּגַוֵּיהּ' מִלְּתָא הִיא – שמוחזקות זו שיש לדיין באדם מסוים שאינו משקר, זהו דבר שניתן לסמוך עליו לענין דין תורה, אם כן אדם כְּגוֹן אַבָּא מַר בְּרִי, דְּקִים לִי בְּגַוֵּיהּ – שהוא מוחזק בעיני שאינו משקר לעולם, קָרַעְנָא שְׁטָרָא אַפּוּמֵיהּ – אקרע שטר חוב על פי דיבורו, אם יאמר לי שהוא יודע ששטר זה פרוע. תמהה הגמרא, 'קָרַעְנָא' סַלְקָא דַּעְתָּךְ – וכי תעלה על דעתך שניתן לקרוע שטר חוב על פי דברי עד אחד, ואפילו הוא נאמן בעיני הדיין, והרי קריעת שטר החתום על ידי עדים היא כהוצאת ממון מיד המחזיק בו, ואין מוציאים ממון אלא על פי שני עדים. מתרצת הגמרא, אֶלָּא כוונת רב פפא היתה לומר, מָרַעְנָא שְׁטָרָא אַפּוּמֵיהּ – יהיה השטר נחשב מחמת דיבורו כשטר גרוע, וְלָא מִפְרָע מִידִי מִינֵּיהּ – ואינו יכול לגבות בו כלום, אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה שישבע המחזיק בו שאינו פרוע. אִי נַמִּי – אופן נוסף שבו רשאי הדיין לקבל את דבריו של האדם הנאמן עליו כאילו היתה זו עדות ממש, בְּשׁוּדָא דְּדַיָּינֵי – בדין שאין לו הכרעה, שרשאי הדיין לתת את הממון למי שירצה, יָהֲבִינָא לְהַהוּא דְּלֹא אִיתְּרַע שְׁטָרֵיהּ – עליו לתת את הממון לאותו שלא הורע שטרו על פי דברי אותו אדם הנאמן על הדיין.
מברר הרי"ף את ההנהגה בדין זה בזמן הזה: וְחָזֵינַן לְגָאוֹן – וראיתי לדברי רב האי גאון, דְּקָאָמַר, דְּהָאִידָּנָא לֹא אֶפְשָׁר לֵיהּ לְדַיָּין לְמֵימַר קִים לִי בְּגַוֵּיהּ – שבזמן הזה אין דיין שיכול לומר על אדם אחר שהוא מוחזק אצלו כמי שלא ישקר לעולם, דְּלֹא בְּרִיר לָן – כיון שאין ברור לנו ענין זה של 'קִים לִי בְּגַוֵּיהּ', הֵיכִי הָוֵי – מה הוא גדרו ושיעורו, הִלְכָּךְ לֵית לָן לְאוֹרוֹעֵי שְׁטָרָא אוֹ לְאַפּוֹכֵי שְׁבוּעָה – ולכן אין מרעים כוחו של שטר ואין הופכים שבועה, אֶלָּא בְּעֵדוּת בְּרוּרָה. וְאַף עַל פִּי כֵן, בְּעֵדוּת אָדָם נֶאֱמָן, הגם שאין עושים מעשה על פי דבריו, מכל מקום מַחְמִיצִין – משהים אֶת הַדִּין, וְדוֹרְשִׁין וְחוֹקְרִין, עַד שֶׁיִּתְבָּרֵר הַדָּבָר וְיֵצֵא הַדִּין לַאֲמִיתּוֹ.
אגב המעשה הקודם, מביאה הגמרא מעשה נוסף באשה שהתחייבה שבועה בבית דין: הַהִיא אִיתְּתָא דְּאִחַיְּיבַת שְׁבוּעָה – מעשה באשה שהתחייבה שבועה בֵּי דִּינָא – בבית דינו דְּרַב בֵּיבָי בַּר אַבַּיֵּי, והיה הדין שתישבע ותפטר מתביעתו של בעל דינה. אָמַר לֵיהּ בַּעַל דִּין – טען התובע ואמר, תֵּיתֵי וְתִשְׁתַּבַּע לִי בְּמָאתִין – תבא האשה ותשבע בעירי, שכך הוא הדין באופן שהמלוה רוצה שישבע הלוה במקומו, ששומעים לו. אָמְרָה לְהוּ אותה אשה, לדיינים, כְּתוֹבוּ לִי זְכוּתָא – כיתבו לי שטר זכות על תביעה זו, דִּלְכִי מִשְׁתַּבַּעְנָא יְהָבוּ לִי – שכאשר אשבע במקומו, יתנו לי את אותו שטר המעיד שנפטרתי מתביעתו. אָמַר לְהוּ רַב בֵּיבָי בַּר אַבַּיֵּי לדיינים, כִּתְבוּ לָהּ, שטר שיהא כתוב בו שנשבעה ונפטרה, ויפקידו את השטר ביד שליש, שלא יתן לה את השטר אלא לאחר שנשבעה (תוספות). אָמַר רַב פָּפִּי לרב ביבי בר אביי, מִשּׁוּם דְּאָתוּ מִמוֹלָאֵי – כיון שבאתם ממשפחה קטועה ואומללה [והיינו משפחת בית עֵלִי, שנתקללה שכל אנשיה ימותו צעירים], אָמְרִי מִילֵּי מוֹלְיָתָא – אומרים אתם דברים שאינם נכונים, הָא אָמַר רָבָא, הַאי אַשַּׁרְתָּא דְּדַיָּינֵי – אותו נוסח של 'קיום' שכותבים הדיינים על השטר, ומעידים על כך שחתימות העדים שבשטר נכונות, דִּכְתִיבָא מִקָּמֵי דְּלֵיחֲווֹ סָהֲדֵי חֲתִימוֹת יְדַיְיהוּ – אם כתבו זאת הדיינים לפני שבאמת העידו בפניהם העדים על חתימות ידיהם, אף על פי שלא נתנו את השטר לבעל הדין עד לאחר שאכן העידו בפניהם, מכל מקום אותה 'אשרתא' פְּסוּלָה, אַלְמָא מִיחְזֵי כְּשִׁיקְרָא – ומוכח מכך שכיון שנראה הדבר כשקר, שחתמו על הדבר לפני שהתברר בפניהם, הרי הוא פסול, הָכָא נָמֵי מִיחְזֵי כְּשִׁיקְרָא – ואף כאן אין לדיינים לכתוב לאותה אשה שהיא פטורה, אף על פי שלא יתנו לה את השטר אלא לאחר שתשבע.
דוחה הגמרא את דברי רב פפי, וְלֵיתָא – ואין דבריו של רב פפי נכונים, אלא מותר היה לכתוב את השטר לאותה אשה, והראיה לכך היא מִדבריו דְּרַב נַחְמָן, דְּאָמַר רַב נַחְמָן לגבי גט אשה, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר, כיון שלשיטתו אין צורך לכתוב את נוסח הגט לשמה, לכן אֲפִילּוּ מְצָאוֹ הבעל בָּאַשְׁפָּה, שכתב סופר נוסח שטר להתלמד, וכתב בו שמות של בעל ואשה השווים בדיוק לשמו ולשם אשתו, וכיון שרצה לגרש את אשתו נטלו, חָתְמוֹ – והחתים עליו שני עדים, וּנְתָנוֹ לָהּ, לאשתו, הרי זה גט כָּשֵׁר. וַאֲפִילּוּ רַבָּנָן, לֹא פְּלִיגֵי עֲלֵיהּ – לא נחלקו עליו דְּרַבִּי מֵאִיר, אֶלָּא בְּגִיטֵּי נָשִׁים, כיון שהם סוברים דְּבָעֵינָן כְּתִיבָה לִשְׁמָהּ – שיש צורך שתהיה כתיבת נוסח הגט לשם גירושיהם של בעל ואשה אלו, וְלֵיכָּא – ואין הדבר מתקיים כאן, שהרי מצא את הגט באשפה, אֲבָל בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת, שאין צורך בכתיבה לשמה, מוֹדוּ לֵיהּ – מודים הם לרבי מאיר שניתן להשתמש בשטר שנוסחו נכתב לצורך ענין אחר, דְּאָמַר רַב אַסִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁטָר שֶׁלָּוָה בּוֹ האדם פעם אחת, וּפְרָעוֹ, אֵינוֹ חוֹזֵר וְלֹוֶה בּוֹ פעם נוספת, אף על פי שסכום ההלואה ושמות המלוה והלוה שווים, כיון שֶׁכְּבָר נִמְחַל שִׁעְבּוּדוֹ, כלומר, כח השטר ליצור שעבוד על הנכסים של הלוה [לענין זה שגם אם ימכור את הנכסים לאחרים יוכל המלוה לגבות מאותם אחרים], התבטל לאחר הפרעון הראשון, וגם אם יחזור וילוה בו כעת לא יווצר שעבוד זה, אך אין הדבר ניכר, ועשויים בית דין לטעות ולגבות עבור המלוה את נכסי הלוה הנמצאים ביד לקוחות, שלא כדין, טַעֲמָא – משמע שהחסרון הוא רק משום דְּנִמְחַל שִׁעְבּוּדוֹ של השטר, הָא לְשִׁקְרָא לָא חָיְישִׁינַן – אך אין חשש שקר בעצם הדבר שמשתמשים בשטר שנכתב לצורך ענין אחר, ואף כאן אין כל חשש בכך שכותבים דבר שעדיין לא אירע, והיינו שנפטרה אותה אשה מחיובה, קודם שנשבעה, כל זמן שמקפידים שלא לתת לה את השטר אלא לאחר שתשבע.
