יא ה֤וֹרֵ֥נִי יְהוָ֗ה דַּ֫רְכֶּ֥ךָ וּ֭נְחֵנִי בְּאֹ֣רַח מִישׁ֑וֹר לְ֝מַ֗עַן שֽׁוֹרְרָֽי׃ יב אַֽל־תִּ֭תְּנֵנִי בְּנֶ֣פֶשׁ צָרָ֑י כִּ֥י קָֽמוּ־בִ֥י עֵֽדֵי־שֶׁ֝֗קֶר וִיפֵ֥חַ חָמָֽס׃
֍ ֍ ֍
(יא) כיון שבהליכה בדרך ה' יש שני דברים העשויים לעכב, אם אינו יודע את הדרך, ואם יש לו מפריעים ומונעים גשמיים, מבקש על שני הדברים ואומר, הוֹרֵנִי יְיָ דַּרְכֶּךָ, שאדע מה היא הדרך הנכונה ללכת בה [ולשון 'דרך' מורה על הדרך העיקרית והגדולה, כי בזה די בידיעה כללית מה היא הדרך הראויה, וילך בה מעצמו], וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר – בדרכים הקטנות, המכונות 'אורחות', אין די בידיעה הכללית, אלא צריך אני שתוליך ותנחה אותי בהם, ותיישר את דרכי מהמפריעים הגשמיים שיש בדרכים אלו, ועשה כן לְמַעַן שׁוֹרְרָי – מחמת אותם השומרים את צעדי ורוצים להמית את גופי ולהחטיא את נפשי.
(יב) אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ [-ברצונם ותאוותם של] צָרָי, כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר שאמרו עלי דברי שקרים לפני שאול המלך, שאני מורד במלכותו, וִיפֵחַ חָמָס – והפיחו עלי בפיהם דברי חמס, כדי להרגני.
