אָמַר לֵיהּ רָבָא לִבְרֵיהּ [-לבנו] דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין, בַּר אוֹרְיָין – בן תורה, תָּא אֵימָא לָךְ מִילְּתָא מְעַלְּיָיתָא – בא ואומר לך הלכה משובחת ומעולה, דְּהַוָה אָמַר אַבוּהָ דְּאִימָּךְ מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל – שהיה אומר אבי אמך בשם שמואל, הָא – דין זה דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, שהַמּוֹכֵר שְׁטָר חוֹב לַחֲבֵירוֹ, וְחָזַר המוכר, שהוא המלוה, וּמְחָלוֹ – מחל ללוה על אותו החוב הכתוב בשטר, הרי החוב מָחוּל, וַאֲפִילּוּ יוֹרֵשׁ של המוכר מוֹחֵל, מכל מקום מוֹדֶה שְׁמוּאֵל בְּאשה המַכְנֶסֶת שְׁטָר חוֹב לְבַעֲלָהּ בנדונייתה, שנחשבת היא כאילו מכרה לו את שטר החוב, וְחָזְרָה וּמְחַלְתּוֹ, שֶׁאֵינוֹ מָחוּל, והטעם לכך, מִפְּנֵי שֶׁיָּדוֹ של הבעל כְּיָדָהּ, ולהלן יבואר טעם הדבר. וּבְפֶרֶק מִי שֶׁמֵּת (ב"ב קמז:) אַמְרִינָן, וּמוֹדֶה שְׁמוּאֵל שֶׁאִם נְתָנוֹ המלוה לשטר החוב בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹל.
עתה מבאר הרי"ף את עיקר הדין שמועילה מחילת המלוה על החוב לאחר מכירתו, ואת הטעם שלגבי שטר שהכניסה אשה לבעלה, ושטר שניתן במתנת שכיב מרע, הדין שונה: וְחָזֵינַן לְמִקְצָת רַבְּוָותָא דְּאָמְרֵי – וראינו למקצת מרבותינו שאמרו, דהַיְינוּ טַעֲמָא – שזהו הטעם לכך דְּמוֹכֵר שְׁטָר חוֹב לַחֲבֵירוֹ, דְּיָכוֹל המלוה לחזור ולְמוֹחֲלוֹ, בֵּין הוּא – המלוה עצמו, ובֵין יוֹרֵשׁ, מִשּׁוּם דְּיָכוֹל המלוה לְמֵימָר [-לומר], עַיְּינִית בְּחוּשְׁבָּנִי – עיינתי בחשבונותי, וְלֹא פָּשׁ לִי גַּבֵּיהּ וְלֹא מִידִי – ולא נשאר לי אצלו כלום, לפי שפרע כבר את כל החוב, אִי נַמִּי – וכן יכול המלוה לומר, אִסְתַּפְּקָא לִי מִילְּתָא אִי פְּרִיעַ אִי לֹא פְּרִיעַ – יש לי ספק בדבר, אם חוב זה פרוע הוא או לא, וּמִסְּפֵיקָא לֹא מַגְבִּינַן שְׁטָרָא – ומספק שמא השטר פרוע אין גובים בו כלל [ולכן גם אם לא אמר כן בפירוש אנו מפרשים את כוונתו באופן זה, ואין הקונה יכול לגבות את החוב שבשטר]. הִילְכָּךְ – וכיון שזהו טעמו של שמואל בעיקר דינו, לכן שְׁכִיב מְרַע שנתן שטר חוב במתנה, דְּלָא מָצֵי לְמֵימַר הָכֵי – שאינו יכול לטעון טענות אלו [שהתברר לו שאין הלוה חייב לו כלום, או שיש לו ספק שמא נפרע השטר], והטעם שאינו יכול לטעון כן, מִשּׁוּם דִּסְתָמֵיהּ דִּשְׁכִיב מְרַע מֵידַק דָּיֵיק וְיָהֵיב – כיון שבדרך כלל שכיב מרע המצווה מחמת מיתה מדקדק היטב בדבריו ואחר כך נותן הוא את המתנה, לכן אם נתן את שטר החוב במתנה, שוב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹל.
דוחה הרי"ף ביאור זה: וַאֲנָן מִסְתַּבְּרָא לָן דְּהַאי טַעֲמָא לֵיתֵיהּ – ומסתבר לנו שטעם זה אינו נכון, דְּטַעֲמָא פְּרִיכָא הוּא – כיון שטעם מוקשה הוא, שיש לפורכו, דְּאִי אִיתָא לְהַאי טַעֲמָא – שהרי אם אכן זהו טעם הדין שהמוכר שטר חוב יכול לחזור ולמוחלו, אם כן אֲפִילּוּ הַמַּכְנֶסֶת שְׁטָר חוֹב לְבַעֲלָהּ, גם כן הֲוָה יָכְלָה לִמְחוֹל, שהרי יכולה היא לומר שגילתה בחשבונותיה שאין הלוה חייב לה כלום, או לומר שיש לה ספק פרעון [ואין שייך לגביה הטעם של שכיב מרע, שמדקדק בדבריו קודם שנותן, שהרי כאן לא היתה נתינה מיוחדת לבעלה, אלא כל נכסיה נכנסו לרשותו כשנישאה לו], וּמִכך שאמרה הגמרא דְּלֹא יָכְלָה לִמְחוֹל, שַׁמְעִינָן דְּלֵיתֵיהּ לְהַאי טַעֲמָא – הרי זו ראיה שאין טעם זה נכון. וְעוֹד קשה על טעם זה, שְׁכִיב מְרַע גוּפֵיהּ [-עצמו], אַמַּאי אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹל, הָא קַיְּימָא לָן – הרי מקובל בידינו, בְּכל מתנת שְׁכִיב מְרַע, דְּכָל מתנה שנתן, שֶׁאִלּוּ עָמַד מחוליו, חוֹזֵר – היה חוזר בו ממתנתו, והיינו במתנה שניתנה מחמת מיתה, שחלה רק אם אכן מת לבסוף מחולי זה, חוֹזֵר בְּמַתְּנָתוֹ – רשאי הוא לחזור בו גם עתה, בעודו חולה, ולבטל את המתנה, ורק אם מת מתוך חוליו ולא חזר בו, זוכה המקבל במתנתו, וְאַף עַל גַּב דִּסְתָמֵיהּ מֵידַק דָּיֵיק וַהֲדַר יָהֵיב – ואף שבדרך כלל החולה מדקדק היטב בעניניו ורק אחר כך נותן את המתנה מכל מקום יכול הוא לחזור בו, ואם כן גם לגבי שטר חוב ראוי שיהיה הדין שיוכל לחזור בו, ומדוע אמרה הגמרא שאינו יכול למחול על שטר חוב שנתנו במתנת שכיב מרע, אֶלָּא וַדַּאי הַאי טַעֲמָא – טעם זה שאמרו מקצת מרבותינו פְּרִיכָא הוּא – טעם מוקשה הוא, דִּשְׁכִיב מְרַע גוּפֵיהּ יָכוֹל לִמְחוֹל על שטר חוב שנתן במתנה לאחר, וְהָא דְּאַמְרִינָן מוֹדֶה שְׁמוּאֵל שֶׁאִם נְתָנוֹ בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹל, לָאו אַשְׁכִיב מְרַע גוּפֵיהּ קַיְימִינָן – אין המדובר לגבי השכיב מרע עצמו, שהוא בודאי יכול למחול, אֶלָּא אַיּוֹרֵשׁ קַיְימִינָן – מדובר לגבי היורש של השכיב מרע, שאף על פי שכל יורש של מלוה יכול למחול על שטר החוב שמכר אביו בחייו, יורש של שכיב מרע אינו יכול למחול על שטר חוב שנתן אביו במתנת שכיב מרע, וּמַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך דְאֵין יוֹרֵשׁ של שכיב מרע יָכוֹל לִמְחֹול, כיון שעיקר הטעם שאמר שמואל שהמלוה יכול למחול על החוב שבשטר לאחר מכירתו הוא כיון שמכירת שטר חוב מועילה רק מדרבנן, ובאמת מהתורה אין המכירה חלה כיון שהשטרות אין גופן ממון, והחוב נשאר של המלוה הראשון, ולכן אם מחל וביטל את עיקר השעבוד והחוב של הלוה, אין הקונה את השטר חוב יכול לגבות דבר, שהרי התבטל החוב ואיננו (ר"ן), אמנם זהו רק במכירה רגילה של שטר חוב, ולא בנתינה של שכיב מרע, מִשּׁוּם דְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע עֲשָׂאוּהָ חכמים כְּמַתָּנָה דְּאוֹרַיְיתָא דְּמַטְיָא לָהּ לְיָדֵיהּ דִּמְקַבֵּל – כמתנה גמורה המועילה מן התורה שבאה ליד מקבל המתנה, וְהַיְינוּ דְּאַמְרִינָן – וזהו שאמרו בגמרא (גיטין טו.) 'דִּבְרֵי שְׁכִיב מְרַע כִּכְתוּבִין וְכִמְסוּרִין דָּמוּ', והיינו שדיבורו לבדו נחשב כקנין גמור, וּמִשּׁוּם הֲכִי לֹא יָכִיל יוֹרֵשׁ לִמְחוֹל – ומחמת כן אין היורש של המלוה יכול למחול על החוב ללוה, דְּלֵית לֵיהּ מַאי דְּמַחִיל – כיון שאין לו על מה למחול, כיון שהחוב שייך לגמרי לאותו שקיבלו מהשכיב מרע. וּבְהֶדְיָא אַמְרִינָן – ובפירוש אמרה הגמרא בְּפֶרֶק מֵי שֶׁמֵּת (ב"ב קמז:) דְּטַעֲמָא דְּהַאי מִילְּתָא כִּדְכַתְבִינָן – שטעם הדין שמועילה מחילת המלוה הוא כפי שביארנו, דְּאַמְרִינָן הָתָם, אָמַר רָבָא, אָמַר רַב נַחְמָן, מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, הטעם שהיא מועילה אף שלא נעשה בה קנין כראוי, מִדְרַבָּנָן בְּעָלְמָא הִיא – תקנת חכמים לענין זה היא [ואין זה מדרכי הקנינים המועילים בכל מקום], והטעם שתיקנו כן, גְּזֵירָה שֶׁמָּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו בחוליו, מתוך שיחשוש שלא יתקיים רצונו, ולכן תיקנו שכל דבריו מועילים כקנין, ואף על פי שמצד משפטי הקנינים לא היו מתנותיו צריכות להועיל. וְאַקְשִׁינַן – והקשתה על כך הגמרא שם, וּמִי אָמַר רַב נַחְמָן הֲכִי – וכי יתכן שכך סובר רב נחמן, וְהָא [-והרי] אָמַר רַב נַחְמָן, אַף עַל גַּב דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, הַמּוֹכֵר שְׁטָר חוֹב לַחֲבֵרוֹ, וְחָזַר וּמְחָלוֹ, מָחוּל, וַאֲפִילּוּ יוֹרֵשׁ של המלוה מוֹחֵל, מוֹדֶה שְׁמוּאֵל שֶׁאִם נְתָנוֹ המלוה בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹל, ומסיימת הגמרא שם את קושייתה, אִי אֲמַרְתְּ בִּשְׁלָמָא דְּאוֹרַיְיתָא – מובנים דברי רב נחמן אם תאמר שמתנת שכיב מרע מועילה מן התורה, ומִשּׁוּם הֲכִי – ומחמת כן לאחר הנתינה אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹל, אֶלָּא אִי אֲמַרְתְּ שמתנת שכיב מרע מועילה רק מדְּרַבָּנָן, אַמַּאי אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹל, והרי זו ככל מכירה או נתינה של שטר חוב לאדם אחר, שיכול המלוה לחזור ולמחול על החוב. וּפָרִיק – ותירצה הגמרא, אמנם מתנת שכיב מרע אֵינָהּ שֶׁל תּוֹרָה, וּמכל מקום עֲשָׂאוּהָ חכמים כְּשֶׁל תּוֹרָה, דְּמָטְיָא לִידֵיהּ דִּמְקַבֵּל – וכמתנה גמורה שבאה ליד המקבל. וְשַׁמְעָת מִינָהּ – ומוכח מדברי הגמרא הללו, דְּרק מִשּׁוּם דַּעֲשָׂאוּהָ למתנת שכיב מרע כְּשֶׁל תּוֹרָה, הוּא דְּאֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹל, וְאַיּוֹרֵשׁ קַיְּימִינָן – ולגבי היורש של הנותן אמרה זאת הגמרא, וְלָא אַשְׁכִיב מְרַע גוּפֵיהּ, שהוא יכול לחזור בו ממתנתו, כִּדְפַשְׁטִינָן – וכמו שביארנו לעיל.
מוסיף הרי"ף לדחות את ביאורם של אותם מרבותינו, וְעוֹד, אִי הטעם להָא דְּאָמַר שְׁמוּאֵל שאם חָזַר וּמְחָלוֹ מָחוּל היינו מִשּׁוּם דְּיָכִיל לְמֵימַר עַיְּינִית בְּחוּשְׁבָּנָא וְלָא פָּשׁ לִי מִידִי גַּבֵּיהּ – כיון שיכול הוא לומר שעיין בחשבונותיו וראה שאין הלוה חייב לו דבר, הֲכִי אִיבָּעֵי לֵיהּ לְמֵימַר – כך היה שמואל צריך לומר, הַמּוֹכֵר שְׁטָר חוֹב לַחֲבֵירוֹ, וְחָזַר וְאָמַר לָא פָּשׁ לִי מִידִי גַּבֵּיהּ, מְהֵימָן – נאמן. וְלֹא הֲוָה אָמַר – ולא היה לשמואל לומר 'וְחָזַר וּמְחָלוֹ, מָחוּל'. וּמִדְּאָמַר שמואל את דינו בלשון 'וְחָזַר וּמְחָלוֹ, מָחוּל', שְׁמַע מִינָהּ – מוכח מכך, דַּאֲפִילוּ אָמַר המלוה אִית לִי גַּבֵּיהּ – יש לי ממון אצל הלוה, והשטר אמת, אֶלָּא הֲרֵי הוּא מָחוּל לוֹ, מועילים דבריו, והרי הוא מָחוּל.
ממשיך הרי"ף ומבאר, וְטַעֲמָא – והטעם בדין דְּהַמַּכְנֶסֶת שְׁטָר חוֹב, דְּאֵינָהּ יְכוֹלָה לִמְחוֹל, הָא קָא פָּרֵישׁ לָהּ בְּהֶדְיָא – הרי פירשה הגמרא את הטעם בפירוש, 'מִפְּנֵי שֶׁיָּדוֹ כְּיָדָהּ', ומבאר הרי"ף, דְכִי הֵיכִי דְּאִיהוּ לָא מָצֵי מָחֵיל – שכמו שהבעל אינו יכול למחול על החוב שבשטר, מִשּׁוּם דְדִּילַהּ הֵם – כיון שעיקר החוב שייך לאשה, הֲכִי נַמִּי אִיהִי לֹא מָצֵי מָחֲלָה – כך גם האשה אינה יכולה למחול על החוב, מִשּׁוּם דִּילֵיהּ – משום החלק של בעלה, דִּכְדִילֵיהּ דָּמֵי – כיון שנחשב השטר גם כשייך לבעל, דְּאֵין קִנְיָן לְאִשָּׁה בְּלֹא בַּעֲלָהּ.
