יג לׄוּׄלֵ֗ׄאׄ הֶ֭אֱמַנְתִּי לִרְא֥וֹת בְּֽטוּב־יְהוָ֗ה בְּאֶ֣רֶץ חַיִּֽים׃ יד קַוֵּ֗ה אֶל־יְה֫וָ֥ה חֲ֭זַק וְיַֽאֲמֵ֣ץ לִבֶּ֑ךָ וְ֝קַוֵּ֗ה אֶל־יְהוָֽה׃
֍ ֍ ֍
(יג) והייתי ניתן בידיהם, לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי להבטחתך, שעוד אזכה לִרְאוֹת בְּטוּב יְיָ, להיות למלך על ישראל, בְּאֶרֶץ חַיִּים – בארץ ישראל, כי רק מחמת האמונה הגדולה בה', שאמר לי שאמלוך על ישראל בארצם, התחזקתי בכל פעם נגד צוררי, וניצלתי מידם.
(יד) כיון שאמר שכל מה שהועיל לו להנצל מיד רודפיו הוא האמונה בה' והתקווה לקיום הבטחתו, חוזר ומצווה ואומר, קַוֵּה רק אֶל יְיָ, ולא לבשר ודם, כי לאדם המקווה לה' יש שתי מעלות על פני המקווה להבטחת בשר ודם, א. כי הבוטח באדם גורם לו הדבר לחולשת הלב, כי כל בטחונו הוא בכך שאדם אחר יעשה עבורו את הדבר, וההמתנה לכך מחלישה את לבו, ואילו על ידי הבטחון בה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ, כי בטחון זה יתן לו חוזק ואומץ לב. ב. המקווה אל בשר ודם רוצה שיעשה הלה את הדבר שהוא ממתין לו, ואז לא יצטרך שוב לקוות לו ולבטוח בו, נמצא שתכלית התקווה היא שלא יצטרך לקוות עוד, ואילו כאשר תְּקַוֵה אל ה', הַתִּקְוָה עצמה היא התכלית הראויה, באופן שאחרי שתקווה אל ה' ויתחזק ליבך בבטחונך בה', תחזור שוב וְקַוֵּה אֶל יְיָ, כי זו התכלית הרצויה, לקוות אל ה' תמיד.
