משנה
אדם הַמּוֹשִׁיב אֶת אִשְׁתּוֹ חֶנְוָנִית למכור בחנות השייכת לו, אוֹ שֶׁמִּינָּה אותה אַפּוֹטְרוֹפָּא על נכסיו, לקנות ולמכור, לשכור פועלים וכדומה, הֲרֵי זֶה מַשְׁבִּיעָהּ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה, וכמו כל אדם הממונה כאפוטרופוס על נכסי חבירו, שיכול בעל הנכסים להשביעו בכל זמן שירצה שלא נטל משלו כלום, וחידשה המשנה שאפילו את אשתו יכול להשביע על כך, ואין אומרים שֶׁדַּי לה בשבועה שתישבע בסוף, כשתבוא לגבות את כתובתה, שלא קיבלה משלו כלום. לֹא הוֹשִׁיבָה חֶנְוָנִית, וְלֹא מִינָּה אַפּוֹטְרוֹפָּא, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ על מה שעוסקת בצרכי הבית. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יכול להשביעה אֲפִילּוּ עַל פִּלְכָהּ – על מלאכת טווייתה שעשתה בפלך, וְעַל עִיסָּתָהּ – על מאכליה, שלא עיכבה משלו כלום.
גמרא
מברר הרי"ף את ההלכה במחלוקת שבמשנתנו, חָזֵינַן לְרַבְּוָותָא דְּאָמְרֵי – ראינו את דברי רבותינו, שאמרו, לֵית הִלְכְתָא – אין הלכה במחלוקת זו כְּתַנָּא קַמָא, שיכול הבעל להשביע את אשתו רק אם הושיבה חנוונית או עשאה אפוטרופסית, וְלֹא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, האומר שיכול הוא להשביעה אפילו על צרכי הבית, אֶלָּא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּקָתָּנֵי סֵיפָא – שהרי שנינו בסיום המשנה, וכפי שיובא להלן, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל זְמַן שֶׁתּוֹבַעַת כְּתוּבָּתָהּ, לאחר שמת בעלה, יוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ שלא קיבלה ולא נטלה כלום מנכסי האב, אך כל זמן שאֵינָהּ תּוֹבַעַת כְּתוּבָּתָהּ, אֵין יוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. וְאַמְרִינָן – ואמרו בגמרא, דין זה של רַבִּי שִׁמְעוֹן, אַהֵיָיא – על איזה נידון נאמרו. וְאַסְּקָהּ – והסיק רַב פָּפָּא, שנאמרו הדברים לְאַפּוֹקֵי – להוציא ולמעט מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שבמשנתנו וּמַחֲלוֹקְתּוֹ – ותנא קמא החולק עליו, לְמֵימַר – ויש ללמוד מכך, דַּהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.
מברר הרי"ף את דעתו בנידון זה: וַאֲנָן סְבִירָא לָן – ואמנם אנו סוברים דַּהֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא, שאם מינה אותה כחנוונית או אפוטרופסית יכול הוא להשביעה, אך על הוצאות וצרכי הבית אינו יכול להשביעה, דְּהוּא סְתָם מַתְנִיתִין – שסתמה משנתנו כדבריו, וְקַיְּימָא לָן בְּכָל דּוּכְתָּא דְּלֹא אִפְּסִיקָא הֲלָכָה בְּהֶדְיָא – והרי כך מקובל בידינו בכל מקום שלא נפסקה ההלכה בפירוש, דַּהֲלָכָה כִּסְתָם מַתְנִיתִין, וְהָכָא לֹא אִפְּסִיקָא הִילְכְתָא בְּהֶדְיָא – וכאן הרי לא נפסקה ההלכה בפירוש, דְּרַב פָּפָּא לֹא אֲתָא לְאַפְסוֹקֵי הִלְכְתָא – שהרי רב פפא לא בא לפסוק הלכה כרבי שמעון, אֶלָּא לְפָרוּשֵׁי בְּעָלְמָא הוּא דְּאָתָא – אלא בא רק לפרש את דברי רבי שמעון שבברייתא, על מה נאמרו, וְהֲכִי [-וכך] אָמַר רַב פָּפָּא, רַבִּי שִׁמְעוֹן שבברייתא, לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וּמַחֲלוֹקְתּוֹ קָאָתֵי – בא למעט ולהוציא משיטת רבי אליעזר ותנא קמא החולק עליו, אך לא פסק הלכה כרבי שמעון, וּלְעוֹלָם גם רב פפא יודה דהִלְכְתָא כְּתַנָּא קַמָּא. וְעוֹד טעם לפסוק כתנא קמא, דהָא קָתָנֵי לָהּ גַּבֵּי הִילְכְתָא פְּסִיקָתָא – שהרי שנינו דין זה יחד עם שאר ההלכות הפסוקות, המובאות במשנה ללא מחלוקת, דִּתְנַן – שהרי כך שנינו במשנה במסכת שבועות (מה.), וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין שֶׁלֹּא בְּטַעֲנָה [-שלא בטענת ותביעת ברי, אלא בטענת שמא], הַשׁוּתָּפִין, וְהָאֲרִיסִין, וְהָאַפּוֹטְרוֹפִּין, וְהָאִשָּׁה הַנּוֹשֵׂאת וְהַנּוֹתֶנֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וּבֶן בַּיִת, הרי שבכלל המחויבים שבועה נמנית גם אשה הנושאת ונותנת בנכסי בעלה, וכדברי תנא קמא במשנתנו, וְקַיְּימָא לָן דְּהַנֵּי כּוּלְהוּ הִילְכְתָא נִינְהוּ – ומקובל בידינו שכל הדינים המובאים במשנה זו שבמסכת שבועות, נפסקים הם להלכה, וְלֹא מָצֵית לְמֵימַר – ואינך יכול לדחות ראיה זו ולומר דְּהַאי אִשָּׁה אַלְמָנָה הִיא, ולא אשת איש, והיתומים הם שיכולים להשביע אותה, ואילו לגבי אשת איש יתכן שאין בעלה יכול להשביעה, אין לומר כן, דְּ'אִשָׁה' סְתָם קָתָנֵי במשנה, ומשמע בֵּין אַלְמָנָה, בֵּין אֵשֶׁת אִישׁ. (וְעוֹד, דְּלֹא קָתָנֵי הָכָא – כאן, במשנה בשבועות, שחיוב שבועה הוא על אשה הַנּוֹשֵׂאת וְהַנּוֹתֶנֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת כְּשֶׁתּוֹבַעַת כְּתוּבָּתָהּ, הרי שאין משנה זו סוברת כרבי שמעון). וְעוֹד, דְּסוּגְיָא דִּשְׁמַעְתָּא כְּתַנָּא קַמָא אָזְלָא – שהרי סוגיית הגמרא להלן סוברת כתנא קמא, שביררה שם הגמרא באיזו שבועה עוסקת המשנה להלן, ואמר רב יהודה בשם רב, שמדובר בשבועה של אשה שנעשתה אופטרופסית בחיי בעלה, הרי שסברו שחייבת היא שבועה, וכדברי תנא קמא. מסיק הרי"ף, הִלְכָּךְ הִילְכְתָא כְּתַנָּא קַמָא – לכן יש לפסוק הלכה כתנא קמא, דְּאָמַר, הַמּוֹשִׁיב אִשְׁתּוֹ חֶנְוָנִית, אוֹ שֶׁמִּינָּה אַפּוֹטְרוֹפָּא, הֲרֵי זֶה מַשְׁבִּיעָהּ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה.
