א וַ֭יַּעַן אֱלִיפַ֥ז הַֽתֵּימָנִ֗י וַיֹּאמַֽר׃ ב הֶֽחָכָ֗ם יַֽעֲנֶ֥ה דַֽעַת־ר֑וּחַ וִֽימַלֵּ֖א קָדִ֣ים בִּטְנֽוֹ׃
֍ ֍ ֍
הקדמה למענה השני של אליפז התימני: אחרי שאיוב ורעיו התווכחו על ענין 'צדיק ורע לו', חידש איוב בדבריו האחרונים טענה חדשה, מדוע 'רשע וטוב לו', ועתה משיבים הרעים על טענה זו. ודעת אליפז היא שהצלחת הרשע היא רק הצלחה מדומה, ואינה הצלחה אמיתית, כי לבו תמיד מלא פחד, ולא ישמח בעשירותו אלא ירגז וידאג תמיד. ובתחילת דבריו יוסיף אליפז להתווכח עם איוב על כפירתו בהשארת הנפש, ועל כך שהכחיש את הבחירה החופשית של האדם. ואחר שהוכיח שיש לאדם בחירה חופשית, וחטאיו נעשים ברצונו, מבאר שמעניש ה' את האדם ביסורים בעולם הזה, כדי להנחיל לו חיי עולם הבא. ועוד הוסיף אליפז ללעוג לאיוב המתלונן על בריאת האדם, כאילו הוא האדם הראשון שחי בעולם, בזמן שכבר עברו דורות רבים שחיו חיים טובים ושלוים, וכולם מודים לה' על חסדו.
פרק טו (א) וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי, וַיֹּאמַר.
(ב) הֶחָכָם צריך להתבונן בדבריו שיהיו דברי חכמה, ואין ראוי שיַעֲנֶה דַעַת רוּחַ – דברי רוח וסכלות, ולא רק שאין ראוי שיאמר דברים אלו בפיו, אלא וִימַלֵּא קָדִים בִּטְנוֹ – אף במחשבתו לא יעברו רוחות של דברי הבל [ו'קדים' היא החזקה שברוחות, ובאה כאן כמשל לדברי רוח וסכלות], אף אם יכלאם בבטנו ולא יאמרם בפיו.
