א לַמְנַצֵּ֥חַ בִּנְגִינ֗וֹת מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ ב בְּקָרְאִ֡י עֲנֵ֤נִי ׀ אֱלֹ֘הֵ֤י צִדְקִ֗י בַּ֭צָּר הִרְחַ֣בְתָּ לִּ֑י חָ֝נֵּ֗נִי וּשְׁמַ֥ע תְּפִלָּתִֽי׃ ג בְּנֵ֥י אִ֡ישׁ עַד־מֶ֬ה כְבוֹדִ֣י לִ֭כְלִמָּה תֶּֽאֱהָב֣וּן רִ֑יק תְּבַקְשׁ֖וּ כָזָ֣ב סֶֽלָה׃
֍ ֍ ֍
בזמן דוד המלך היו שלש שנים של רעב, וליצני הדור אמרו שזה מחמת חטאו של דוד, אך דוד שאל את ה' ונאמר לו שזהו עונש על כך שנהרגו הגבעונים על ידי שאול המלך, וכאשר פייסו אותם חזרו הגשמים לרדת, ואז הקריב דוד זבחים להודות לה' על כך שהתגלה שלא חטאיו גרמו לרעב:
(א) לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת, מִזְמוֹר לְדָוִד.
(ב) בְּקָרְאִי אליך בתפילה, עֲנֵנִי, מפני שלשה טעמים, א. שאתה אֱלֹהֵי צִדְקִי – אֱלֹהַי היודע את צדקתי ומעשי הטובים, ב. בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי – מצד שדרכך לנהוג במידת הרחמים ולהושיע את העומד במקום צר, להוציאו למרחב, ג. כיון שדרכך לתת מתנת חנם גם למי שאינו ראוי לכך, ולכן חָנֵּנִי, וּשְׁמַע תְּפִלָּתִי.
(ג) ועתה פונה דוד ואומר לליצני הדור שאמרו שהרעב בא בגלל חטאיו, בְּנֵי אִישׁ, הרי דרככם הפוכה לגמרי מדרך ה', עַד מֶה כְבוֹדִי לִכְלִמָּה – כמה השתדלתם להכלים את כבודי, ועשיתם זאת על ידי שתֶּאֱהָבוּן רִיק – אהבתם לקחת דבר קטן וריק שאין בו ממש, ולהגדילו בדבריכם כאילו הוא חטא גדול, וכאשר לא היה לכם אפילו דבר ריק לדבר בו עלי, תְּבַקְשׁוּ כָזָב – אמרתם דבר שהוא כזב מוחלט ועלילת שקר, סֶלָה [-סיום הענין הראשון].
