יב בָּז־לְרֵעֵ֥הוּ חֲסַר־לֵ֑ב וְאִ֖ישׁ תְּבוּנ֣וֹת יַֽחֲרִֽישׁ׃ יג הוֹלֵ֣ךְ רָ֭כִיל מְגַלֶּה־סּ֑וֹד וְנֶֽאֱמַן־ר֗֝וּחַ מְכַסֶּ֥ה דָבָֽר׃
֍ ֍ ֍
(יב) בָּז לְרֵעֵהוּ – מי שמבזה את חבירו, אפילו אם חבירו הוא שהתחיל לבזותו תחילה, אף שאינו חוטא בכך, אך הוא חֲסַר לֵב, שאין לו את כוחות הנפש למשול ברוחו [ואילו מי ש'בז לרעהו' ללא סיבה, יבואר להלן (פרק י"ד פסוק כ"ט) שהוא נקרא 'חוטא'], וְאִישׁ תְּבוּנוֹת, ההולך בדרכי הבינה, שהיא מחייבת להאריך אף ולא להשיב דבר גם למי שמבזה אותו, יַחֲרִישׁ, הגם שיש לו מה להשיב למחרפו.
(יג) מי שהוא הוֹלֵךְ רָכִיל, יהיה גם מְגַלֶּה סּוֹד, ולכן אין לאדם לגלות סודו למי שדרכו להלך רכיל, כי בודאי יגלה את סודו [ולהלן (פרק כ' פסוק י"ט) יאמר גם את היפך, כי "גּוֹלֶה סּוֹד הוֹלֵךְ רָכִיל", כלומר, אם תראה מי שמגלה את סוד חבירו, תדע שטבעו להלך רכיל תמיד], וְנֶאֱמַן רוּחַ – מי שנאמן ברוחו, לא זו בלבד שלא יגלה את סוד חבירו, אלא הוא מְכַסֶּה דָבָר – משתדל להסתירו ולהעלימו, וכל שכן שלא ילך רכיל.
