משנה
כפי שהובא במשנה לעיל (פרק ראשון), נחלקו רבן גמליאל ורבי יהושע בדינה של כלה שמצאה בעלה שאינה בתולה, והיא אומרת משארסתני נאנסתי ולא הפסדתי מאתיים זוז של כתובתי, והוא טוען שמא קודם האירוסין נאנסת ואין לך בכתובתך אלא מנה, שלדעת רבן גמליאל נאמנת היא בדבריה, ולרבי יהושע אינה נאמנת. משנתנו מביאה נידון דומה לגבי דיני ממונות: וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, בְּאדם האוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ על שדה שברשותו, שָׂדֶה זוֹ שהיא ברשותי כעת, שֶׁל אָבִיךְ הָיְתָה, וּלְקַחְתִּיהָ – וקניתיה מִמֶּנוּ, שהוא נֶאֱמָן בדבריו, כיון שאין ידוע לנו כלל שהיתה השדה של אביו אלא מפיו, והוא עצמו אומר שקנאה ממנו, נמצא שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר ואמר שבעבר היתה השדה של אבי אותו פלוני, הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר ואמר שקנה אותה ממנו, ובאופן זה גם רבי יהושע מודה שנאמן, כיון שלולא דבריו אין לנו שום ידיעה על כך שבעבר לא היתה השדה שלו. וְאמנם, אִם יֵשׁ עֵדִים על כך שֶׁהָיְתָה השדה שֶׁל אָבִיו, וְהוּא – המחזיק כעת בשדה אוֹמֵר, לְקַחְתִּיהָ מִמֶּנוּ, אֵינוֹ נֶאֱמָן, כיון שאין הידיעה על כך שהיתה השדה של האב באה מפיו, אלא מפי עדים, ואין סיבה להאמינו בכך שאומר שקנה את השדה מאביו של אותו אדם.
אגב הכלל שהזכירה המשנה, של נאמנות האדם באופן ש'הפה שאסר הוא הפה שהתיר', מביאה המשנה עתה דין דומה לגבי עדים החתומים על השטר, והם עצמם טוענים שאין עדותם שבשטר אמיתית: הָעֵדִים החתומים על השטר, שֶׁאָמְרוּ בפני בית דין, אמנם כְּתַב יָדֵינוּ הוּא זֶה החתום על השטר, אֲבָל בשעה שחתמנו על השטר אֲנוּסִין הָיִינוּ לחתום אף שהדבר היה שקר [ובגמרא יבואר באיזה אונס מדובר], או שאמרו קְטַנִּים הָיִינוּ בשעה שחתמנו, או פְּסוּלֵי עֵדוּת הָיִינוּ, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין בדבריהם האחרונים, והשטר פסול. אמנם דין זה הוא רק כאשר לולא דבריהם לא היה ידוע לנו כלל שאלו הם חתימותיהם, כיון שהפה שאסר ואמר שאלו הם חתימות ידיהם, הוא הפה שהתיר ואמר שחתמו בשקר או בפסול. וְאילו אִם יֵשׁ עֵדִים אחרים המעידים על כך שֶׁהוּא כְּתַב יָדָן, אוֹ שֶׁהָיָה כְּתַב יָדָן יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר – או שראו הדיינים את חתימות ידם על שטר אחר, ומתוך דימוי החתימות הכירו שזהו כתב ידם, ונמצא שאין צורך בעדותם כדי לדעת שאלו הם חתימותיהם, אֵינָן נֶאֱמָנִין לומר שהיו אנוסים, קטנים או פסולים.
גמרא
שנינו במשנה שעדים המעידים על חתימות ידם נאמנים לומר שהיו אנוסים, מבארת הגמרא באיזה אונס מדובר, אָמַר רָמִי בַּר חָמָא, לֹא שָׁנוּ דין זה, שנאמנים העדים מכח 'הפה שאסר' לומר שהיו אנוסים, אֶלָּא באופן שֶׁאָמְרוּ אֲנוּסִין הָיִינוּ מֵחֲמַת סכנת נְפָשׁוֹת, שאם לא היו חותמים שקר היה בעל השטר הורגם, אֲבָל אם אומרים העדים אֲנוּסִין הָיִינוּ מֵחֲמַת מָמוֹן, שאם לא היו חותמים היו מפסידים ממון, אֵינָן נֶאֱמָנִין בדבריהם, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך שאינם נאמנים באופן שאומרים שהיו אנוסים מחמת ממון, לפי שבאופן זה היה אסור להם לחתום שקר, שהרי צריך האדם להפסיד אפילו את כל ממונו ולא לחתום שקר, ואם כן לפי דבריהם עברו עבירה בכך שחתמו על השטר, ואינם נאמנים בכך, לְפִי שֶׁאֵין אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ רָשָׁע – אין אדם נאמן לומר על עצמו שעשה מעשה עבירה.
דין נוסף בענין שטר החתום בעדים, ויש המערערים לומר שאינו אמת: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, הָאוֹמֵר שְׁטָר אֲמָנָה הוּא זֶה – הטוען ששטר חוב זה, החתום בעדים, לא נכתב על הלואה אמיתית שהתקיימה, אלא נכתב ללא הלואה, מתוך כך שהאמין הכתוב שם כ'לוה' לאותו אדם הכתוב שם כ'מלוה' שלא ישתמש בשטר אלא אם אכן תתקיים הלואה לאחר זמן, וממילא אין ממנו כל ראיה שאכן חייב הוא ממון לחבירו, אֵינוֹ נֶאֱמָן. מבררת הגמרא, דְּקָאָמַר מַאן – מי הוא האומר כן, ששטר אמנה הוא זה, שאינו נאמן בדבריו, אִילֵימָא דְּקָאָמַר לֹוֶה – אם הלוה הוא הטוען כן כדי להפטר מהחוב, פְּשִׁיטָא, לָאו כָּל כְּמִינֵיהּ – הרי פשוט שאין הוא נאמן בטענה זו כנגד שטר החתום בעדים, ומדוע הוצרך רב להשמיע דין זה, וְאֶלָּא דְּקָאָמַר מַלְוֶה – ואם המלוה הוא הטוען כן, ודאי שנאמן הוא להפסיד לעצמו, ותָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה, שאמר את האמת, ולא גבה את החוב בשקר. וְאֶלָּא דְּקָאָמְרֵי עֵדִים – ואם העדים החתומים בשטר הם הטוענים שהיה זה שטר אמנה, באיזה אופן מדובר, אִי דִּכְתַב יָדָן יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר – אם יש ראיה אחרת לכך שזהו כתב ידם, כגון שיש עדים אחרים המעידים על כך, או שיש שטר אחר, שידוע לנו שהוא אמיתי, ובו חתומים שמותיהם בדומה לחתימה שבשטר זה, ואם כן אין צורך כלל בעדותם ששטר זה אמיתי, פְּשִׁיטָא – דין פשוט הוא שאינם נאמנים לומר שזהו שטר אמנה, שהרי אין להם נאמנות של 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר'. וְאִי מדובר באופן שאֵין כְּתַב יָדָן יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר, ורק על פי עדותם ידוע לנו שחתימותיהם שבשטר הן חתימות אמיתיות, אם כן קשה אַמַּאי לֹא מְהֵימְנֵי – מדוע באמת אינם נאמנים לומר שזהו שטר אמנה, והרי יש להאמינם מכח 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר'.
מתרצת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵי, לְעוֹלָם – באמת מדובר באופן דְּקָאָמַר המַלְוֶה ששטר זה הא שטר אמנה, ואף שהקשינו על אופן זה 'פשיטא, תבא עליו ברכה', וּכְגוֹן [-מדובר באופן] שֶׁחַיָּב אותו מלוה ממון לִבני אדם אֲחֵרִים, ואין לו ממון לפרוע להם את חובותיו, ואם לא היה טוען שזהו שטר אמנה היו יכולים אותם מלוים לגבות את ממונם מאותו לוה, שחייב ממון ללוה שלהם, ואילו עתה שאמר אותו מלוה שזהו שטר אמנה, ולדבריו פטור אותו לוה מתשלום החוב, אם אכן נקבל את דבריו נמצא שאין להם דרך לגבות את חובם, וְדין זה הוא כִּדְרַבִּי נָתָן, דְּאָמַר רַבִּי נָתָן, מִנַּיִן לְנוֹשֶׁה בַּחֲבֵרוֹ מָנֶה, וַחֲבֵרוֹ נושה בַּחֲבֵרוֹ, וכגון שלוי חייב ממון לשמעון, ושמעון חייב ממון לראובן, שֶׁמּוֹצִיאִין מִזֶּה – מלוי, שהוא הלוה האחרון, וְנוֹתְנִין לָזֶה – למלוה הראשון, שהוא ראובן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה ז) 'וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ', ולשון 'אשם' האמורה כאן היינו ה'קרן' של חיוב התשלום, ומכך שלא נאמר 'ונתן לאשר הלווהו', אלא למי שהקרן שלו, יש ללמוד שלפעמים לא ניתן הממון למלוה עצמו, אלא לאדם אחר שהקרן שייכת לו, והיינו המלוה של המלוה.
מביאה הגמרא תירוץ נוסף על דברי רב: רַב אַשִּׁי אָמַר, לְעוֹלָם – באמת מדובר בדברי רב באופן דְּקָאָמְרֵי עֵדִים – שהעדים הם האומרים ששטר אמנה הוא, וּבאופן דְאֵין כְּתַב יָדָן יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר, אלא רק על פי עדותם ידוע לנו שאלו הם חתימות ידיהם האמיתיות, וּדְקָאַמָרְתְּ – ומה שהקשית על כך, אַמַּאי לֹא מְהֵימְנֵי – מדוע אינם נאמנים בדבריהם, והרי הפה שאסר הוא הפה שהתיר, הטעם לכך הוא כִּדבריו דְרַב כַּהֲנָא, דְּאָמַר רַב כַּהֲנָא, אָסוּר לְאָדָם שֶׁיַּשְׁהֶה שְׁטָר אֲמָנָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב יא יד) 'וְאַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה', ושטר אמנה הוא שטר העשוי לגרום לעוולה, שהרי אם ירצה המלוה יכול הוא לגבות את הממון מהלוה שלא כדין, על אף שלא היתה כלל הלואה, ואָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ [-בנו] דְרַב אִידִי, שְׁמַע מִינָהּ – יש ללמוד מִדבריו דְּרַב כַּהֲנָא, שעֵדִים שֶׁאָמְרוּ על שטר שבחתימת ידם אֲמָנָה הָיוּ דְּבָרֵינוּ, אֵינָן נֶאֱמָנִים בדבריהם, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כֵּיוָן דְּעַוְלָה הִיא – כיון ששטר זה יש בו משום עולה, כיון שיכול המלוה לגבות בו שלא כדין, אָעַוְלָה לֹא חֲתִימִי – אינם נאמנים לומר שחתמו על עוולה, כיון שאם חתמו על שטר זה הרי הם מעידים שעשו מעשה עבירה, ואין אדם נאמן להרשיע את עצמו, וכפי שהתבאר לעיל לגבי עדים האומרים שחתמו מחמת אונס ממון, שאינם נאמנים.
