כב וַתְּהִ֥י עָלַ֛י שָׁ֖ם יַד־יְהוָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י ק֥וּם צֵא֙ אֶל־הַבִּקְעָ֔ה וְשָׁ֖ם אֲדַבֵּ֥ר אוֹתָֽךְ׃ כג וָֽאָקוּם֮ וָֽאֵצֵ֣א אֶל־הַבִּקְעָה֒ וְהִנֵּה־שָׁ֤ם כְּבוֹד־יְהוָה֙ עֹמֵ֔ד כַּכָּב֕וֹד אֲשֶׁ֥ר רָאִ֖יתִי עַל־נְהַר־כְּבָ֑ר וָֽאֶפֹּ֖ל עַל־פָּנָֽי׃
֍ ֍ ֍
(כב) וַתְּהִי עָלַי שָׁם יַד ה', וַיֹּאמֶר אֵלַי, קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה, כדי שתתבודד שם ותהיה מוכן לנבואה, וגם כיון שהעם לא היו ראויים שתחול רוח נבואה על הנביא בהיותו ביניהם, וְשָׁם אֲדַבֵּר אוֹתָךְ.
(כג) וָאָקוּם וָאֵצֵא אֶל הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד ה' עֹמֵד, כַּכָּבוֹד אֲשֶׁר רָאִיתִי עַל נְהַר כְּבָר, כי רצה להראות לו ששכינת ה' מוכנה ללכת אל ירושלים להחריבה, אך עדיין שורה היא גם על בני הגולה, להשגיח עליהם, וָאֶפֹּל עַל פָּנָי.
(כד) וַתָּבֹא בִי רוּחַ, וַתַּעֲמִדֵנִי עַל רַגְלָי, וַיְדַבֵּר אֹתִי, וַיֹּאמֶר אֵלַי, קודם שתתחיל להתנבא לישראל, בֹּא הִסָּגֵר בְּתוֹךְ בֵּיתֶךָ.
