ג לֹֽא־יִכּ֣וֹן אָדָ֣ם בְּרֶ֑שַׁע וְשֹׁ֥רֶשׁ צַ֝דִּיקִ֗ים בַּל־יִמּֽוֹט׃ ד אֵֽשֶׁת־חַ֭יִל עֲטֶ֣רֶת בַּעְלָ֑הּ וּכְרָקָ֖ב בְּעַצְמוֹתָ֣יו מְבִישָֽׁה׃
֍ ֍ ֍
(ג) לֹא יִכּוֹן אָדָם בְּרֶשַׁע – אדם המתנהג ברשעות, לא זו בלבד שאין לו שורש המחברו חיבור אמיתי לעולם העליון, אלא אפילו ה'כַּן' שיש לו, והוא הבסיס שעליו מעמידים דבר תלוש, והוא הקיום הזמני שיש לו בעולם הזה, לא יתקיים אלא יתמוטט. וְשֹׁרֶשׁ צַדִּיקִים – ואילו הצדיקים, שיש להם שורש המחבר אותם לעולם העליון, ומשם הם יונקים ומקבלים את השפע, הרי שורש זה בַּל יִמּוֹט – לא יתמוטט לעולם, כי גם אם לפעמים במעשה מסוים יטה הצדיק אל דרך לא טובה, הרי השורש המחברו לעולם הרוחני הוא חזק ומתקיים, ועל ידי זה גם מעשיו יתיישרו ויחזרו אל דרך החיים והטוב.
(ד) אֵשֶׁת חַיִל, מלבד זה שהיא מחזיקה את בעלה בגשמיות, הרי היא גם עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ, וכמו העטרה שמניח האדם על ראשו להתהדר בה, כך בעלה יתהלל בה, ויתהלל על ידה. וּכְרָקָב בְּעַצְמוֹתָיו מְבִישָׁה – אבל האשה המבישה, לא רק שאינה לכבוד לבעלה, אלא כיון שהיא עצם מעצמיו, וכמחצית מגופו, הרי זה כאילו נגע הריקבון בחלק מגופו, שסופו לקלקל את כולו.
