הרי"ף מביא את סוגיית הגמרא בגיטין, לגבי מוכר המקבל אחריות על המקח, עד היכן מגיעה אחריותו: גַּרְסִינָן במסכת גיטין בְּפֶרֶק מִי שֶׁאָחֲזוֹ קוּרְדְיָקוּס (עג.), הַהוּא גַּבְרָא דְּזָבַן אַרְעָא לְחַבְרֵיהּ – מעשה באדם שמכר קרקע לחבירו, קַבִּיל עֲלֵיהּ כָּל אוֹנְסָא דְּמִתְיְלִיד – קיבל המוכר על עצמו אחריות על כל אונס שיקרה ללוקח בקרקע זו, לְסוֹף אַפִּיקוּ בֵּיהּ נַהֲרָא – לאחר זמן אירע שהעבירו נהר דרך אותה שדה, וכך אבדה לגמרי ללוקח, ותבע מהמוכר שיקיים את אחריותו וישלם לקונה את דמי המקח. אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרָבִינָא – באו לדין לפני רבינא, אָמַר לֵיהּ רבינא למוכר, זִיל שָׁפִי לֵיהּ – לך ושלם לו את כל הדמים ששילם לך במקח זה, דְּהָא קַבֵּילְתָּ כָּל אוֹנְסָא דְּמִתְיְילִיד – שהרי קיבלת על עצמך אחריות על כל אונס שיקרה לשדה זו, ואף מקרה זה בכלל. אָמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר תַּחְלִיפָא לְרָבִינָא, אף על פי שקיבל המוכר על עצמו אחריות על אונס, היינו באונס המצוי, אבל דבר זה, שיעבירו נהר דרך אותה שדה, אוֹנְסָא דְּלֹא שְׁכִיחַ הוּא – זהו אונס שאינו מצוי כלל, ובודאי לא היתה כוונתו לדבר זה. אִגַּלְגְּלָא מִילְּתָא וּמְטָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – התגלגל נידון זה ובא לפני רבא, אָמַר, אוֹנְסָא דְּלֹא שְׁכִיחָא הוּא – הרי זהו אונס שאינו מצוי, ואין המוכר חייב באחריותו, וכדברי רב אדא בר תחליפא.
מעשה נוסף בענין דומה: רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, זַבוּן שׁוּמְשְׁמֵי אֲגוּדָא דִּנְהַר מַלְכָּא סַבָּא – קנו שומשומין על שפת הנהר ששמו 'מלכא סבא', אֲגִירוּ מַלָּחֵי לַעֲבוֹרִינְהוּ – שכרו מלחים להעביר את הסחורה, וְקַבִּילוּ עֲלַיְהוּ כָּל אוֹנְסָא דְּמִתְיְלִיד – וקיבלו המלחים על עצמם אחריות על כל אונס שיקרה לסחורה זו, לְסוֹף אִיסְתְּכַּר נְהַר מַלְכָּא סַבָּא – בסוף אירע שבנו סכר באותו נהר, ולא יכלו ספינות לעבור שם, וממילא לא יכלו להעביר את הסחורה, נָקְטוּ מַלָּחֵי – תפסו רב פפא ורב הונא את המלחים (חי' ר"י אלמנדרי), ואָמְרוּ לְהוּ למלחים, אֲגִירֵי חֲמָרֵי וְאַסְּקִינְהוּ נִיהֲלָן – עליכם לשכור חמורים ולהעביר על גבם את הסחורה, דְּהָא קַבִּילְתוּן כָּל אוֹנְסָא דְּמִתְיְילִיד – שהרי קיבלתם על עצמכם כל אונס שיקרה, ואף זה בכלל התנאי. אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – באו לדין תורה לפני רבא, אָמַר לְהוּ, קָאקֵי חִיוָּורֵי – אווזים לבנים [לפי שהיו זקנים, כינה אותם כך], מְשַׁלְּחֵי גְלִימֵי דֶּאֱינָשֵׁי – מפשיטים אתם את גלימותיהם של האנשים ונוטלים לעצמכם, כלומר, פוסקים אתם את הדין לטובת עצמכם, אוֹנְסָא דְּלֹא שָׁכִיחַ הוּא – הרי זהו אונס שאינו מצוי, ואינו בכלל מה שקיבלו עליהם כל אונס שיקרה, ופטורים המלחים מלהעביר את הסחורה.
אָמַר רָבָא, רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר כָּל שְׂדוֹתָיו לְשִׁמְעוֹן, וְחָזַר שִׁמְעוֹן וּמָכַר שָׂדֶה אַחַת מאותן שדות לְלֵוִי, וּבָא בַּעַל חוֹב דִּרְאוּבֵן לגבות את אחת הקרקעות, אם רָצָה אותו בעל חוב, מִזֶּה גּוֹבֶה – גובה משמעון את אחת השדות שברשותו, ואם רָצָה, מִזֶּה גּוֹבֶה – גובה מלוי את אותה קרקע שקנה משמעון, כיון שכל הקרקעות היו של ראובן בשעת ההלואה, והשתעבדו לבעל חובו, וגובה ממי שירצה. וְלֹא אֲמָרָן – אמנם לא נאמר דין זה אֶלָּא באופן דְזַבִּין – שקנה לֵוִי שדה בֵּינוֹנִית, ודינו של בעל חוב לגבות שדה בינונית, אֲבָל זַבִּין עִידִּית – אם קנה לוי קרקע משובחת, שאין זו הקרקע הראויה לגביית בעל חוב [אלא אם כן אין קרקע אחרת], וְכן אם קנה זִיבּוּרִית, שגם זו קרקע שאינה ראויה לבעל חוב [אלא אם כן אין לו בינונית], מָצֵי אָמַר לֵיהּ – יכול לוי לטעון כנגד אותו בעל חוב, לְהָכִי טָרְחִי וְזַבְּנִי אַרְעָא דְּלָא חָזְיָא לָךְ – בכוונה דקדקתי וקניתי קרקע שאינה ראויה לך, והיינו עידית או זיבורית, כדי שלא תוכל לגבותה ממני, ובאופן זה גובה דוקא משמעון. וּבֵינוֹנִית נַמִּי לֹא אֲמָרָן – וגם אם קנה לוי בינונית, אין אומרים שאותו בעל חוב של ראובן יכול לגבותה ממנו, אף שיש קרקעות ביד שמעון, אֶלָּא דְּלֹא שָׁבַק בֵּינוֹנִית דִּכְוָותַהּ גַּבֵּי שִׁמְעוֹן – רק אם לא נשארה ביד שמעון קרקע אחרת בינונית מאותן קרקעות שקנה שמעון מראובן, אֲבָל שָׁבַק בֵּינוֹנִית דִּכְוָותַהּ גַּבֵּי שִׁמְעוֹן – אך אם נשארה ביד שמעון קרקע נוספת בינונית, מָצֵי אָמַר לֵיהּ – יכול לוי לטעון כלפי אותו בעל חוב, הִנַּחְתִּי לְךָ מָקוֹם לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ את חובך, וכשם שאין גובים מהלקוחות כשיש נכסים ללוה עצמו, כך אין גובים מהלוקח השני כשיש נכסים ביד הלוקח הראשון.
אָמַר אַבַּיֵּי, רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְשִׁמְעוֹן בְּאַחֲרָיוּת, והיינו שאם בעל חובו של ראובן יגבה את הקרקע משמעון יתחייב ראובן לשלם לו את דמי הקרקע, וּבָא בַּעַל חוֹב דִּרְאוּבֵן, וְטָרֵיף לֵיהּ מִינֵּיהּ – ורוצה הוא לגבות את הקרקע מיד שמעון, דִּינָא הוּא דְּאָזִיל רְאוּבֵן וּמְפַצֵּי לֵיהּ – הדין הוא שיכול ראובן לעזור לשמעון ולעמוד בדין עם בעל חובו, וְלֹא מָצִי אָמַר לֵיהּ לָאו בַּעַל דְּבָרִים דִּידִי אַתְּ – ואין אותו בעל חוב יכול לטעון כלפי ראובן שכיון שאינו בא לגבות כעת ממנו, אלא משמעון, הרי אין ראובן בעל דינו, ואינו יכול לרדת עמו לדין, מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ ראובן לאותו בעל חוב, הרי אִי מַפְּקַתְּ לַהּ מִינֵּיהּ – אם אכן תגבה את הקרקע מידו של שמעון, עֲלַאי דִּידִי הָדַר – הרי הוא יחזור ויתבעני, מאחר ומכרתי לו את השדה באחריות, ולכן נחשב ראובן כבעל דברים [ואמנם כל טענה שיכול ראובן לטעון יטענו בית דין עבור שמעון, מכל מקום יש תועלת בכך שראובן עצמו יעמוד בדין עם בעל חובו, כגון שראובן יודע לטעון היטב, יותר משמעון].
לשון נוספת בדין זה: וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש שאמרו בנידון זה, אֲפִילּוּ אם מכר ראובן את הקרקע לשמעון שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת, ואם יגבה בעל חובו של ראובן את הקרקע מידו של שמעון לא יוכל שמעון לתבוע דבר מראובן, נַמִּי – גם כן יכול ראובן לעמוד בדין עם בעל חובו, ולמנוע ממנו מלגבות את הקרקע שבידו שמעון, ואין בעל חובו יכול לטעון שאינו בעל דברים שלו, והטעם לכך, דְּאָמַר לֵיהּ ראובן לבעל חובו, לֹא נִיחָא לִי דִּילֶהֱוֵי לְשִׁמְעוֹן תַּרְעוֹמֶת עֲלַאי – איני רוצה שתהיה לשמעון תרעומת על כך שמחמתי הפסיד הוא את קרקעו, ומחמת סברא זו לבדה נחשב ראובן כבעל דברים בענין זה, ויכול הוא לעמוד לדין עם בעל חובו.
