ז הָפ֣וֹךְ רְשָׁעִ֣ים וְאֵינָ֑ם וּבֵ֖ית צַדִּיקִ֣ים יַֽעֲמֹֽד׃ ח לְֽפִי־שִׂ֭כְלוֹ יְהֻלַּל־אִ֑ישׁ וְנַֽעֲוֵה־לֵ֗֝ב יִֽהְיֶ֥ה לָבֽוּז׃
֍ ֍ ֍
(ז) גם כאשר נראה שהרשעים עומדים בחוזקה בעולם הזה, הרי זו עמידה זמנית עד שתתמלא סאת עונשם, ואז הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם – בדומה לעץ הנעקר ונהפך על פניו, ענפיו למטה ושורשיו למעלה, כך עונשם הוא בעקירה והפיכה באופן שאין להם תקומה, ויכלו לגמרי. וּבֵית צַדִּיקִים יַעֲמֹד, כי גם אם יענישנו ה' על חטאו, הרי זה עונש זמני הבא עליו מיד כשחוטא, ושבע יפול צדיק וקם, ולא רק שהצדיק עצמו יעמוד ויתקיים, אלא גם ביתו ישאר.
(ח) לְפִי שִׂכְלוֹ יְהֻלַּל אִישׁ, כי בכח השכל להבין גם דברים שאינם ניתנים להוכחה ואינם בנויים על הדברים המוחשיים ועל המושכלות הראשונות, כמו חוקי החכמה והשגת כבוד ה', ולכן המשתמש בשכלו לדברים אלו הרי הוא ראוי להילול, וכפי גודל שכלו תרבה מעלתו. וְנַעֲוֵה לֵב – אמנם, כאשר יצר הלב מוליך את האדם אחר תאוותיו, אזי הוא מְעַוֵת ומטעה גם את השכל לצייר לו ציורים רעים כפי רצונו ואז יִהְיֶה שכלו לָבוּז, כי נעשה השכל כעבד המשרת את התאוות והיצרים, וככל שיגדל שכלו כך יגדל קלונו, כי יעזרנו לרוע.
