יא עֹבֵ֣ד אַ֭דְמָתוֹ יִֽשְׂבַּֽע־לָ֑חֶם וּמְרַדֵּ֖ף רֵיקִ֣ים חֲסַר־לֵֽב׃ יב חָמַ֣ד רָ֭שָׁע מְצ֣וֹד רָעִ֑ים וְשֹׁ֖רֶשׁ צַדִּיקִ֣ים יִתֵּֽן׃
֍ ֍ ֍
(יא) עֹבֵד אַדְמָתוֹ, הגם שהאדמה מצריכה עבודה קשה וקבועה, הרי הוא רואה את העתיד שעל ידי זה תצמיח לו תבואה, ובגמר עבודתו יִשְׂבַּע לָחֶם, וטוב לו לסבול את עול הפרנסה, מלסבול את יסורי הרעב. וּמְרַדֵּף רֵיקִים – אבל הרודף אחרי מעשים ריקים, להתעשר בקלות על ידי גזל וחמס, הרי הוא חֲסַר לֵב, כי אין לבו מושל על כוחות נפשו וגופו לנהוג כפי חוקי החכמה.
(יב) חָמַד רָשָׁע מְצוֹד רָעִים – הרשע אינו רוצה לעמול לפרנסתו, אלא רוצה להעשיר על ידי שיצוד ציד שצדים אנשים רעים, והיינו שיצודו אנשים על ידי תחבולות ומרמה ויקחו את ממונם, וְשֹׁרֶשׁ צַדִּיקִים יִתֵּן – אבל הצדיק שעמל לפרנסתו ועובד את אדמתו [כאמור בפסוק הקודם], הרי השורשים שהשרישה אדמתו יתנו לו לחם לאכול. והנמשל של שני הפסוקים הללו הוא ההנהגה של האדם עם נפשו, כי נפש האדם דומה לאדמה בכך שיש בכוחה להצמיח פירות רוחניים, אך היא צריכה שיעבדוה תחילה להסיר ממנה את המחשבות והציורים הרעים, יזרעו אותה בזרעי חכמה ומוסר, וישקו אותה במי הדעת, עד שתצמיח פירות הילולים, ועל כך אומר, שהעובד את אדמת הנפש כראוי, לבסוף ישבע לחם רוחני. ואילו הרשע שהולך אחר תאוות ליבו ואינו מתקן את נפשו, הוא חסר לב, שאינו מושל על נפשו, להוליכה בדרכי החכמה.
