אָמַר רָבָא, יתומה קְטַנָּה שהשיאוה אמה ואחיה, כָּל שְׁתֵּים עֲשָׂרָה שָׁנָה, הרי היא מְמָאֶנֶת וְהוֹלֶכֶת – יוצאת במיאון, ואינה צריכה גט, כיון שהיא ודאי קטנה. מִכָּאן וָאֵילָךְ – מגיל שתים עשרה והלאה, אֵינָהּ מְמָאֶנֶת, שמא היא גדולה הזקוקה לגט, וְאֵינָהּ חוֹלֶצֶת אם מת בעלה ללא בנים, שמא היא קטנה, שאינה יוצאת בחליצה.
תמהה הגמרא, כיון שאמרה הברייתא שאֵינָהּ מְמָאֶנֶת, אַלְּמָא – הרי זו ראיה שגְּדוֹלָה הִיא, וְאִי אכן גְּדוֹלָה הִיא, תַחֲלֹץ. וְכִי תֵּימָא מְסַפְּקָא לֵיהּ – ואם תאמר שיש ספק בדבר, אם היא קטנה או גדולה, וְהָא אָמַר רָבָא, קְטַנָּה שֶׁהִגִּיעָה לִכְלָל שְׁנוֹתֶיהָ – לגיל שתים עשרה שנה ויום אחד, אֵינָהּ צְרִיכָה בְּדִיקָה, כיון שיש חֲזָקָה שהֵבִיאָה סִימָנִין, הרי שאין ספק בדבר.
מתרצת הגמרא, הַנֵי מִילֵּי – דין זה שאמר רבא, שיש חזקה שהביאה סימנים, זהו בִּסְתָמָא – מן הסתם, כשלא בדקו אותה, אֲבָל הֵיכָא דְּבָדַקְנָא וְלֹא אַשְׁכְּחָן שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת – אבל אם בדקוה ולא מצאו לה שתי שערות, לֹא – אין היא מוחזקת כגדולה, ובאופן זה עוסקת הברייתא. ממשיכה הגמרא ומקשה, אִי הָכִי – אם כך, שבדקוה וראו שאין לה סימני גדלות, הרי היא ודאי קטנה, ותְּמָאֵן, ומדוע אמרה הברייתא שאינה ממאנת. מתרצת הגמרא, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא היו לה שערות, ונָשְׁרוּ.
ממשיכה הגמרא ומקשה, הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר – ניתן לומר כן רק לדעת הסובר שחוֹשְׁשִׁין שמא נשרו הסימנים, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר שאֵין חוֹשְׁשִׁין לכך, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר – כיצד ניתן לבאר את הברייתא. מתרצת הגמרא, אַפִילו לְמַאן דְּאָמַר אֵין חוֹשְׁשִׁין שמא נשרו, הַנֵי מִילֵּי – זהו רק לְעִנְיָן חֲלִיצָה, שאין מניחים לה לחלוץ מחשש שהיא עדיין קטנה, ואין אומרים שהיו לה שערות ונשרו כדי להקל, אלא מחמירים לחשוש שמא היא עדיין קטנה, אֲבָל לְעִנְיָן מֵיאוּן, חַיְישִׁינָן – אנו מחמירים לחשוש שמא היו לה שערות ונשרו, וממילא גדולה היא, שאינה יכולה לצאת במיאון.
תמהה הגמרא על ביאור זה, מִכְּלָל – משמע מתירוץ זה, דְּרק למאן דאמר שאין חוששים שמא נשרו אינה חולצת, אבל לְמַאן דְּאָמַר חוֹשְׁשִׁין שמא נשרו, חָלְצָה, ואיך יתכן לומר כן, וְהָא 'חוֹשְׁשִׁין' בְּעַלְמָא קָאָמַר – והרי לא אמר שבודאי היו סימנים ונשרו, אלא שרק חוששים לכך, וכיצד ניתן על סמך ספק זה להניח לה לחלוץ.
חוזרת בה הגמרא ממה שתירצה, ומתרצת את הברייתא באופן אחר: אֶלָּא לְעוֹלָם הברייתא עוסקת באופן דְּלֹא בָּדְקוּ אותה כלל, וּלְעִנְיַן חֲלִיצָה חַיְישִׁינָן – חוששים אנו שמא הביאה סימנים ונשרו, וְכִי קָאָמַר רָבָא – ומה שאמר רבא שיש חֲזָקָה שהביאה סימנים, היינו רק לְמֵיאוּן, שאין מניחים לה לצאת במיאון בלבד, אֲבָל לְחַלִיצָה, בַּעְיָא בְּדִיקָה – צריכה היא בדיקה, כדי לברר שאכן הביאה סימני גדלות ויכולה היא לחלוץ.
פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְעָא, הִלְכְתָא – כך היא ההלכה לענין מיאון, אם הגיעה לגיל שתים עשרה, אף שבדקו ולא מצאו לה סימני גדלות, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נָשְׁרוּ, ואינה יוצאת במיאון. וְהַנֵי מִילֵּי – אמנם דין זה הוא דוקא באופן דְּקִדֵשׁ תּוֹךְ זְמַן – עד שנת שתים עשרה, שעדיין היא ודאי קטנה, וּבָעַל לְאַחַר זְמַן – אחרי שנעשתה בת שתים עשרה שנה ויום אחד, אף שלא מצאו לה סימני גדלות, דְּהָוֵי סְפֵיקָא דְּאוֹרַיְיתָא – כיון שזהו ספק קידושי תורה, שהרי אם בשעה שבא עליה היתה גדולה, נקנתה בביאתו להיות אשת איש גמורה, וזקוקה לגט, ומחמירים אנו מספק לחשוש שמא הביאה סימנים, ונשרו. אֲבָל מֵעִיקָּרָא – אבל אם בא עליה רק קודם שנעשתה בת שתים עשרה ויום אחד, ואחרי שהגיעה לגיל זה לא בא עליה, לֹא – אין חוששים לכך, כיון שהקידושין עצמם היו בודאי בקטנותה, וגם לא בא עליה לאחר הזמן שיש להסתפק בו שמא גדלה, ויש כאן רק קידושין דרבנן, וכיון שכעת בדקוה ולא הביאה סימנים, יכולה היא למאן.
משנה
משנתנו ממשיכה לעסוק בדרגות הגדלות השונות של האשה: מָשָׁל מָשְׁלוּ חֲכָמִים בְּאִשָּׁה, ודימו אותה לפרי, שיש בו כמה דרגות הַבְשָׁלָה, פַּגָּהּ, בּוֹחַל, וְצֶמֶל. ומבארת המשנה, פַּגָּהּ, הרי זה כמו הפרי בעודו סמדר, שלא הבשיל כלל [כמו שנאמר (שה"ש ב יג) 'הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ'], כך הקטנה עוֹדָהּ תִּינוֹקֶת, שלא הביאה שום סימן גדלות. בּוֹחַל, שזהו כינוי לפרי כשגדל קצת, וכך לאשה יש סימן מועט בדדים, וזו ראיה שהביאה שתי שערות, אֵלּוּ יְמֵי הַנְּעוּרִים, בְּזוֹ וּבְזוֹ – בקטנותה ובנערותה, אָבִיהָ זַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ, וּבְמַעֲשֶׂה יָדֶיהָ, וּבְהַפָרַת נְדָרֶיהָ. צֶמֶל, זהו כינוי לאשה שהביאה סימני גדלות מלאים, כֵּיוָן שֶׁבָּגְרָה, אֵין לְאָבִיהָ בָּהּ רְשׁוּת כלל.
מבררת המשנה, אֵי זֶה הוּא סִימָנֶיהָ של הבוגרת, המכונה 'צמל', רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, מִשֶּׁיַּעֲלֶה הַקֶמֶט תַּחַת הַדַּד. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִשֶׁיַטוּ הַדַּדִין, וזהו גיל מאוחר יותר. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, מִשֶׁתַּשְׁחִיר הַפְּטוֹמֶת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן יָדוֹ עַל הָעֹקֶץ, מקום שהתינוק יונק ממנו, וְהוּא שׁוֹקֵעַ וְשׁוֹהֶה לַחְזֹר.
גמרא
שנינו במשנה, 'רבי יוסי הגלילי אומר, משיעלה הקמט תחת הדד'. אָמַר שְׁמוּאֵל, לֹא שֶׁיַּעֲלֶה הַקֶמֶט מַמָּשׁ, אֶלָּא שֶׁתַּחְזֹר – אם תחזיר את יָדָהּ לַאֲחוֹרֶיהָ, וְנִרְאֵית כְּמִי שֶׁעָלָה הַקֶמֶט תַּחַת הַדַּד. מוסיפה הגמרא, שְׁמוּאֵל עצמו, בָּדַק דבר זה בְּאַמְתֵיהּ – בשפחתו הכנענית, כדי להבין את הסימנים שנתנו חכמים, וְיָהֵיב לָהּ אַרְבַּע זוּזֵי דְּמֵי בּוֹשְׁתָּהּ – ונתן לה ארבעה זוזים כפיצוי על הבושה שהיתה לה בכך, שְׁמוּאֵל לְטַעֲמֵיהּ – ושמואל עשה כן לשיטתו, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל בדרשת הפסוק שנאמר לגבי עבדים כנעניים (ויקרא כה מו) 'לְעוֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ', רק לַעֲבוֹדָה נְתַתִּים, וְלֹא לְבוּשָׁה, וכיון שאין רשות לביישה, שילם לה על כך. מוסיפה הגמרא בענין זה, רב ושמואל היו רוצים ששפחותיהם תהיינה מיוחדות לעבדים, כדי שלא יבואו ישראלים לחטוא עמהם, ושְׁמוּאֵל, מְיַחֵד לְהוּ בַּהֲדֵי עַבְדֵי – היה מייחד את השפחה עם העבד בפני עדים, שמתוך כך יבואו לידי ביאה, והעבד ישמור אותה שלא תחטא עם אחרים, ובכך אין להן כל בושה. ואילו רַב, לא היה מקפיד על בושתן, ומַחְלִיף לְהוּ קָמַיְיהוּ – היה מעביר את שפחותיו לפני העבדים, כִּי הֵיכִי דִּיהֲבֵי עֵינֵיהוּ עָלַיְיהוּ – כדי שהעבדים יתנו בהן את עיניהם, ומתוך כך יבואו לידי ביאה, אף שיש בכך משום בושה לשפחות, כדי שישמרו עליהן שלא תחטאנה עם אחרים (על פי מגלה עמוקות). רַב שֵׁשֶׁת, מָסַר לְהוּ לְעַרְבָאֵי – היה מוסר את שפחותיו לערבים, שישאו אותם, וְאָמַר לְהוּ, הִזָּהֲרוּ מִיִּשְׂרָאֵל – שמרו עליהן שלא תחטאנה עם ישראלים.