משנה
משנתנו מבארת את זמן גדלותם של בן ושל בת: תִּינוֹקֶת שֶׁהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, דינה כגדולה לכל דבר, וחַיֶיבֶת בְּכָל המִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, וְאם מת בעלה ללא ילדים, הרי היא חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת. וְכֵן תִּינוֹק שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, דינו כגדול, וחַיָּיב בְּכָל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. מוסיפה המשנה דין מיוחד השייך בבן בגיל זה, וְרָאוּי לִהְיוֹת בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה מִשעה שֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת ועַד שֶׁיַּקִּיף זָקָן, וכוונת המשנה לזקן הַתַּחְתּוֹן, וְלֹא הָעֶלְיוֹן, אֶלָּא שֶּׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה. תִּינוֹקֶת יתומה שהשיאוה אמה ואחיה, שֶׁהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שהם סימן גדלות, אֵינָהּ יְכוֹלָה לְמָאֵן, אלא זקוקה לגט. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִשֶׁיִרְבֶּה הַשָּׁחוֹר – רק מזמן שהתרבו השערות ונראה כשחור, אינה יכולה למאן, אבל קודם לכן יוצאת היא במיאון וללא גט, ואף על פי שהביאה שתי שערות.
גמרא
פוסקת הגמרא את ההלכה במחלוקת שבסיום משנתנו: וְלֵית הִלְכְתָא – אין הלכה כְּרַבִּי יְהוּדָה, אלא מיד כשהביאה שתי שערות, אינה יוצאת במיאון. וְאַף עַל גַּב דְּאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, לֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – אין הלכה כמותו, והראיה לכך, דְּגַרְסִינָן – שהרי כך למדנו במסכת בבא בתרא בְּפֶרֶק מִי שֶׁמֵּת (קנו.), שאמר שמואל שבודקים את גדלות הבן והבת לגבי כמה דברים, ואחד מהם הוא 'וּלְמֵיאוּנִין', ואמרה הגמרא שנקט זאת שמואל לְאַפּוֹקֵי – למעט ולהוציא מִדעתו דְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר, מִשֶׁיִרְבֶּה הַשָּׁחוֹר, אלא די בהבאת שתי שערות, וכך אנו פוסקים להלכה.
הגמרא מבררת את דינם של אותם שתי שערות, שהם סימני גדלות: אָמַר רַב הוּנָא, שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שֶׁאָמְרוּ חכמים שהם סימן גדלות, צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בְּעִקָּרָן גּוּמוֹת. רַב מַלְכְּיוֹ אָמַר בשם רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, אם יש שתי גּוּמוֹת, הרי זהו סימן גדלות, ואַף עַל פִּי שֶּׁאֵין בהן שְׂעָרוֹת כלל. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שֶׁאָמְרוּ חכמים שהם סימן גדלות בבן, אֲפִילוּ היתה אַחַת עַל הַכַּף – בגובה הבשר למטה מן הכרס, וְאַחַת עַל הַבֵּיצִים. מסייעת לכך הגמרא, תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שֶׁאָמְרוּ חכמים שהן סימן גדלות בבת, וַאֲפִילוּ אַחַת בְּגַבָּהּ – למטה מאותו מקום, וְאַחַת בִּכְּרֵיסָה – באותו מקום. וכן אם היו אַחַת עַל קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתֶיהָ שֶׁל יָד, וְאַחַת עַל קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתֶיהָ שֶׁל רֶגֶל, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ, שֶׁאָמַר כן מִשּׁוּם [-בשם] רַבִּי שִׁמְעוֹן. מבררת הגמרא, וְרַבָּנָן, מה הם סוברים בענין זה. ומבארת, אָמַר רַב אַסִּי, אין שתי שערות נחשבים סימן גדלות עַד שֶׁיְּהוּ שְׁתֵּי השְׂעָרוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּרַבָּנָן – וההלכה בזה היא כדעת חכמים, שצריך שיהיו שתי השערות במקום אחד.
תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, עַד מָתַי הַבַּת מְמָאֶנֶת, עַד שֶׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּרְבֶּה הַשָּׁחוֹר עַל הַלָּבָן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, עַד שֶׁתַּקִּיף הָעֲטָרָה – שיהא אותו מקום מוקף שער. בֶּן שַׁלְקִית אוֹמֵר, עַד שֶׁתְכַלְכֵּל – עד שיהיו שערות רבות וגדולות. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מְצָאַנִי חֲנַנְיָה בֶּן חֲכִינַאי בַּעיר צִידֹן, וְאָמַר לִי, כְּשֶׁאַתָּה מַגִּיעַ אֵצֶל רַבִּי עֲקִיבָא, אֱמוֹר לוֹ – שאל אותו, עַד מָתַי הַבַּת מְמָאֶנֶת. וְאִם יֹאמַר לְךָ, עַד שֶׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, אֱמוֹר לוֹ, וַהֲלֹא בֶּן שַׁלְקִית הֵעִיד בְּמַעֲמַד כֻּלְּכֶם בְּיַבְנֶה ששיעור זמן הגדלות בבת הוא מִשֶׁתְכַלְכֵּל, וְלֹא אֲמַרְתֶּם לוֹ דָּבָר. ממשיך רבי שמעון ואומר, וּכְשֶׁבָּאתִי אֵצֶל רַבִּי עֲקִיבָא, ואמרתי לו דברים אלו, אָמַר לִי, כִּלְכּוּל זֶה שאתה אומר, אֵינִי יוֹדֵעַ [מַהוּ], בֶּן שַׁלְקִית אֵינִי מַכִּיר, כלומר, איני סובר כדבריו, אלא עַד מָתַי הַבַּת מְמָאֶנֶת, עַד שֶׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. פוסק הרי"ף: וְכֵן הֲלָכָה.
משנה
משנתנו ממשיכה לדון בענין אותן שתי שערות שהן סימן גדלות: שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּפָרָה – לגבי פרה אדומה, שאם יש בה שתי שערות שחורות הרי הן פוסלות אותה, וּבִנְגָעִים – ששתי שערות לבנות הן סימן טומאה, וְהָאַמוּרוֹת בְּכָל מָקוֹם – לגבי בן ובת, שהם סימן גדלות, כַּמָּה שִׁעוּרָן – כמה שיעור אורכן, כדי שיהא בהן אורך מספיק כְּדֵי לָכֹף רֹאשָׁן לְעִיקָרָן – לכופף את ראש השערה למקום גדילתה, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, צריך שיהא בהן שיעור כְּדֵי לִקְרֹץ – לתופסן מעט בְּצִפֹּרֶן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ נִטָלוֹת בְּזוּג – ראויות להגזז בזוג מספרים.
גמרא
הגמרא פוסקת את ההלכה במחלוקת שבמשנתנו, לגבי שיעור אורך אותן שתי שערות: אָמַר רַב חִסְדָּא, אָמַר מַר עוּקְבָא, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי כֻּלָּן לְהַחְמִיר, שאם הגיעו שתי השערות לאורך הקטן ביותר, שהוא כדי לקרוץ בציפורן, אינה ממאנת, אבל אינה חולצת עד שיהא בהן שיעור לכוף ראשן לעיקרן, שזהו השיעור הגדול ביותר, ומאותו זמן נחשבת היא כגדולה ודאי.
סליק פירקא
