(יד) אַֽחֲרֵ֨י מִ֤י יָצָא֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל אַֽחֲרֵ֥י מִ֖י אַתָּ֣ה רֹדֵ֑ף אַֽחֲרֵי֙ כֶּ֣לֶב מֵ֔ת אַֽחֲרֵ֖י פַּרְעֹ֥שׁ אֶחָֽד׃ (טו) וְהָיָ֤ה ה֙' לְדַיָּ֔ן וְשָׁפַ֖ט בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ וְיֵ֨רֶא֙ וְיָרֵ֣ב אֶת־רִיבִ֔י וְיִשְׁפְּטֵ֖נִי מִיָּדֶֽךָ׃ (טז) וַיְהִ֣י ׀ כְּכַלּ֣וֹת דָּוִ֗ד לְדַבֵּ֞ר אֶת־הַדְּבָרִ֤ים הָאֵ֨לֶּה֙ אֶל־שָׁא֔וּל וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל הֲקֹֽלְךָ֥ זֶ֖ה בְּנִ֣י דָוִ֑ד וַיִּשָּׂ֥א שָׁא֛וּל קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ׃ (יז) וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־דָּוִ֔ד צַדִּ֥יק אַתָּ֖ה מִמֶּ֑נִּי כִּ֤י אַתָּה֙ גְּמַלְתַּ֣נִי הַטּוֹבָ֔ה וַֽאֲנִ֖י גְּמַלְתִּ֥יךָ הָֽרָעָֽה׃ (יח) וְאַתָּה֙ הִגַּ֣דְתָּ הַיּ֔וֹם אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתָה אִתִּ֖י טוֹבָ֑ה אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר סִגְּרַ֧נִי ה֛' בְּיָֽדְךָ֖ וְלֹ֥א הֲרַגְתָּֽנִי׃ (יט) וְכִֽי־יִמְצָ֥א אִישׁ֙ אֶת־אֹ֣יְב֔וֹ וְשִׁלְּח֖וֹ בְּדֶ֣רֶךְ טוֹבָ֑ה וַֽה֙' יְשַׁלֶּמְךָ֣ טוֹבָ֔ה תַּ֚חַת הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָה לִֽי׃ (כ) וְעַתָּה֙ הִנֵּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּ֥י מָלֹ֖ךְ תִּמְל֑וֹךְ וְקָ֨מָה֙ בְּיָ֣דְךָ֔ מַמְלֶ֖כֶת יִשְׂרָאֵֽל׃ (כא) וְעַתָּ֗ה הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ בַּֽה֔' אִם־תַּכְרִ֥ית אֶת־זַרְעִ֖י אַֽחֲרָ֑י וְאִם־תַּשְׁמִ֥יד אֶת־שְׁמִ֖י מִבֵּ֥ית אָבִֽי׃ (כב) וַיִּשָּׁבַ֥ע דָּוִ֖ד לְשָׁא֑וּל וַיֵּ֤לֶךְ שָׁאוּל֙ אֶל־בֵּית֔וֹ וְדָוִד֙ וַֽאֲנָשָׁ֔יו עָל֖וּ עַל־הַמְּצוּדָֽה׃
֍ ֍ ֍
(יד) אחרי שהוכיח דוד את שאול על כך שהוא רוצה להורגו על לא עוול בכפו, הוכיח לו שעצם רדיפתו אחריו היא סכלות גדולה, אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף, אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת, כלומר, אחרי אדם הנאמן לך כפי שכלב נאמן לאדוניו, אלא שהוא נחשב כ'מת', מאחר וגרשוהו מאצל האדון, אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד הקופץ ממקום למקום כשבאים לתופסו. ואף שיש עמו שש מאות איש, אינו נחשב אפילו כפרעושים רבים, אלא כפרעוש אחד.
(טו) וְהָיָה ה' לְדַיָּן, וְשָׁפַט בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וְיֵרֶא וְיָרֵב אֶת רִיבִי, וְיִשְׁפְּטֵנִי מִיָּדֶךָ – יעשה לך כפי הראוי לפי המשפט.
(טז) וַיְהִי כְּכַלּוֹת דָּוִד לְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, הֲקֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד, וַיִּשָּׂא שָׁאוּל קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ.
(יז) וַיֹּאמֶר שאול אֶל דָּוִד, צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי, כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה בכך שהרגת את גלית ונלחמת את מלחמותי בפלישתים, בגלל שהיית אוהב לי ודורש את טובתי, וַאֲנִי גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה, שרדפתיך באיבה ובשנאת חינם.
(יח) וְאַתָּה הִגַּדְתָּ הַיּוֹם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָה אִתִּי טוֹבָה, אֵת אֲשֶׁר סִגְּרַנִי ה' בְּיָדְךָ, וְלֹא הֲרַגְתָּנִי, אף שהיית יכול להורגני, והיה מותר לך להורגני.
(יט) ומעשה זה יהיה עתה ידוע לכל העמים, ורבים ילמדו ממך, ולכן תקבל שכר בכל פעם שיהיה מי שינהג כך בזכותך, וְכִי יִמְצָא אִישׁ אֶת אֹיְבוֹ, וְשִׁלְּחוֹ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה, וַה' יְשַׁלֶּמְךָ טוֹבָה תַּחַת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה לִי, כי אתה היית הראשון שנהג כן, ולימדת את כל העולם הנהגה זו.
(כ) וְעַתָּה, אחרי שראיתי שכבשת את יצרך עד המדרגה הגבוהה הזו, הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ, כי המולך על יצרו הוא הראוי למלוך על אחרים, וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל, ולא תהיה כמוני, שניטלה ממני המלכות [וידע זאת גם מפני ששמואל נתן לו סימן, שמי שיקרע את מעילו הוא אשר ימלוך תחתיו].
(כא) וְעַתָּה, הִשָּׁבְעָה לִּי בַּה' אִם תַּכְרִית אֶת זַרְעִי אַחֲרָי, כפי שהיתה דרך המלכים, להשמיד את כל בניו ומשפחתו של המלך הקודם, שלא יקומו למרוד בהם, וְאִם תַּשְׁמִיד אֶת שְׁמִי מִבֵּית אָבִי.
(כב) וַיִּשָּׁבַע דָּוִד לְשָׁאוּל כפי שביקש, וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל אֶל בֵּיתוֹ, וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו עָלוּ עַל הַמְּצוּדָה.
