משנה
כפי שהתבאר במשנה הקודמת, נחלקו רבי שמעון וחכמים בדין אשה הבאה למכור מנכסי היורשים, שלדעת חכמים בין כשבאה לגבות כתובתה ובין כשבאה לגבות מזונות רשאית למכור בעצמה, ולדעת רבי שמעון רק אם באה לגבות מזונות מוכרת היא בעצמה, אך אם באה לגבות כתובתה, מוכרת בבית דין. משנתנו מביאה דינים נוספים התלויים במחלוקת זו: מָכְרָה האשה את כְּתוּבָּתָהּ, אוֹ אפילו מכרה רק מִקְצָתָהּ, וכן אם מִשְׁכְּנָה כְּתוּבָּתָהּ אוֹ מִקְצָתָהּ, או שנְתַנְתָּהּ לְאַחֵר אוֹ מִקְצָתָהּ, שבכל האופנים הללו סובר רבי שמעון שכיון שהתחילה לגבות כתובתה שוב אין לה מזונות, ונמצא שכשבאה כעת למכור מנכסי היורשים עושה כן רק לצורך כתובתה, לֹא תִּמְכּוֹר אֶת הַשְּׁאָר – לא תמכור מנכסיהם כדי לגבות את שאר כתובתה, אֶלָּא בְּבֵית דִּין, כיון שסובר רבי שמעון שהמוכרת לצורך כתובתה מוכרת רק בבית דין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מוֹכֶרֶת הִיא אֲפִילּוּ אַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָּׁה פְּעָמִים – יכולה היא למכור מנכסי היורשים לצורך כתובתה אפילו כמה פעמים, ואף על פי שגבתה מקצת כתובתה סוברים חכמים שלא הפסידה מזונותיה, וּמוֹכֶרֶת לִמְזוֹנוֹת אפילו שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין, וְכוֹתֶבֶת בשטר המכירה, לִמְזוֹנוֹת מָכַרְתִּי, ואין היא חייבת לכתוב כן, אלא עצה טובה נתנו לה חכמים, לכתוב כן, כדי שיידעו הכל מה מכרה לצורך מזונות ומה מכרה לצורך כתובתה, ולא יסברו שמכרה הכל לצורך מזונות, ויכנוה רעבתנית. וּגְרוּשָׁה, שאין לה מזונות, וקודם שגבתה כתובתה מת הבעל, ובאה למכור מנכסי היורשים, לֹא תִּמְכֹּר נכסים אלו אֶלָּא בְּבֵית דִּין, והיינו או כדברי רבי שמעון, הסובר שאפילו אלמנה אינה מוכרת חוץ לבית דין לצורך כתובתה, אלא רק לצורך מזונות, או אפילו כדברי חכמים, הסוברים שאלמנה מוכרת חוץ לבית דין אפילו לצורך גביית כתובתה, וכדעת רב יהודה לעיל, שטעמם של חכמים שאלמנה מוכרת לצורך כתובה חוץ לבית דין הוא כיון שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין, ולגבי גרושה לא שייך טעם זה, שהרי לא איכפת לאדם שתתבזה גרושתו בבית דין, ולכן אינה מוכרת אלא בבית דין.
גמרא
שנינו במשנה, 'מכרה כתובתה או מקצתה וכו' לא תמכור את השאר אלא בבית דין'. מבארת הגמרא, מַתְנִיתִין מַנִּי – כדעת מי סוברת משנתנו, כדעת רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּתַנְיָא בברייתא, מָכְרָה את כל כְּתוּבָּתָהּ, או שמִשְׁכְּנָה את כל כְּתוּבָּתָהּ, או שעָשְׂתָה את כל כְּתוּבָּתָהּ אַפּוֹתִּיקִי לְאַחֵר [-שעבדה את הכתובה לחוב שיש לה לאדם אחר, שיוכל לגבות רק מכתובתה], אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת מנכסי בעלה, אבל אם מכרה או משכנה רק מקצת כתובתה, יש לה מזונות, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָכְרָה אֶלָּא מִקְצָתָהּ של כתובתה, וְלֹא מִשְׁכְּנָה אֶלָּא מִקְצָתָהּ, לֹא תִּמְכֹּר אֶת הַשְּׁאָר – לא תמכור מנכסי הירושה כדי לגבות את שאר הכתובה, אֶלָּא בְּבֵית דִּין, והיינו כאמור במשנתנו, הסוברת כרבי שמעון.
פוסק הרי"ף את ההלכה: וְלֵיתָא לִדְרַבִּי שִׁמְעוֹן – ואין הלכה כרבי שמעון, דְּאַמְרִינָן – שהרי כך אמרה הגמרא (צח.), הַהִיא אִיתְּתָא דְּתָפְסָה כָּסָא דְכַסְפָּא בִּכְתוּבָּתָהּ – מעשה באשה שתפסה כוס של כסף עבור כתובתה, אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – ובאה לפני רבא לתבוע מזונות מנכסי הירושה, אָמַר, לֵית דְּחָשׁ לְהָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – אין מי שחושש לפסוק הלכה כרבי שמעון, דְּאָמַר, לֹא אַמְרִינָן מִקְצָת כֶּסֶף כְּכָל כֶּסֶף, וסובר הוא שרק אם נשארה כל הכתובה לגביה יש לה מזונות, אבל אם נשאר רק הכסף של מקצת הכתובה, אין זה כאילו נשארה כל הכתובה, אלא הפסידה מזונותיה, ואין הלכה כדבריו, אלא כדברי חכמים, הסוברים שאפילו אם נשאר רק מקצת כסף הכתובה לגביה הרי זה כאילו נשארה כל הכתובה, ויש לה מזונות.
שָׁלַח לֵיהּ רַבָּה בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרָבָא, לְרַב יוֹסֵף, שאלה זו, אלמנה המוֹכֶרֶת מנכסי היתומים שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין [והיינו כשמוכרת לצורך מזונות, או אף כשמוכרת לדמי כתובתה ולדעת חכמים], האם היא צְרִיכָה שְׁבוּעָה שלא גבתה יותר מדמי כתובתה, אוֹ אֵינָהּ צְרִיכָה שְׁבוּעָה. קודם שהשיב לו רב יוסף על ספיקו, תמה ושאלו, וְתִיבָּעֵי לָךְ הַכְרָזָה – מדוע אינך מסתפק אם יש צורך בהכרזה קודם מכירת הנכסים. אָמַר לֵיהּ רבה, הַכְרָזָה לֹא מִיבָּעֵי לִי – לגבי הכרזה אין לי ספק כלל, שבודאי אין צורך בהכרזה, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר רַב נַחְמָן, אַלְמָנָה שֶׁשָּׁמָה לְעַצְמָהּ – שמכרה לעצמה את הנכסים של היורשים לצורך גביית כתובתה, לֹא עָשְׂתָה כְּלוּם, ויש לברר, הֵיכִי דָּמִי – באיזה אופן מדובר, אִי דְּאַכְרוּז – אם מכרה על ידי הכרזה, אַמַּאי לֹא עָשְׂתָה כְּלוּם, והרי על ידי ההכרזה התברר שזהו המחיר הראוי לנכסים, ומה איכפת לנו בכך שמכרה אותם לעצמה. אֶלָּא לָאו דְּלֹא אַכְרוּז – אלא ודאי מדובר שמכרה את הנכסים ללא הכרזה, וְעל אופן זה אמר רב נחמן שלְעַצְמָהּ הוּא דְּלֹא עָשְׂתָה כְּלוּם – שרק אם מכרה אותם לעצמה לא עשתה כלום, הָא – אבל אם מכרה את הנכסים לְאדם אַחֵר, מַה שֶּׁעָשְׂתָה עָשְׂתָה, ומוכח שאינה צריכה להכריז, ולכן לא הסתפק רבה לגבי הכרזה, אלא רק לגבי שבועה.
דחה רב יוסף את ראייתו, לְעוֹלָם מדובר בדברי רב נחמן באופן דְּאַכְרוּז – שמכרה על ידי הכרזה, ואף על פי כן אם מכרה לעצמה לא עשתה כלום, וְהטעם לכך, כיון דאַמְרִינָן לַהּ – אנו אומרים לה, מַאן שָׁם לָךְ – ממי קיבלת את הנכסים, והרי לא נמכרו הנכסים בבית דין, ואף היתומים לא מכרום לך, ומחמת כן לא עשתה כלום, שאין בידה למכור את הנכסים לעצמה, כיון שידה כיד היתומים ואין הנכסים יוצאים מרשותה [ורק אם מכרה אותם לאחרים, כיון שיש לה רשות לכך מבית דין, הרי נתנו לה רשות להוציאם מיד היתומים במכירה זו]. ומביאה הגמרא מעשה בענין זה, כִּי הַהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקִידוּ גַּבֵּיהּ כִּיסְתָא דְּיַתְמֵי – וכמו מעשה שאירע באותו אדם שהפקידו אצלו עצי אלמוגים יקרים של יתומים, וכיון שהיו אותם יתומים חייבים לו ממון (שטה מקובצת), אָזַל שָׁמַהּ לְנַפְשֵׁיהּ – הלך אותו אדם ושם לעצמו את העצים בְּאַרְבַּע מֵאָה זוּזֵי, לְסוֹף אִיַּיקַּר וְקָם בְּשִׁית מֵאָה – לאחר זמן התייקרו דמי אותם עצים ועמדו על שש מאות זוז, אָתוּ לְקַמֵּיהּ – באו היתומים לדין לפניו דְּרַב אַסִי, אָמַר לֵיהּ רב אסי לאותו אדם, מַאן שָׁם לָךְ – ממי קיבלת רשות למכור את העצים, והיינו כדברי רב יוסף, שכיון שלא מכרם בבית דין, ולא מכרום היתומים, לא חלה מכירתו כלל.
פוסקת הגמרא את ההלכה בשני הנידונים הללו: וְהִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, אלמנה המוכרת מנכסי היתומים צְרִיכָה שְׁבוּעָה, שלא גבתה מהם יותר מדמי כתובתה, וְאֵינָה צְרִיכָה הַכְרָזָה.
