פרק יט א וַיַּ֥עַן אִיּ֗וֹב וַיֹּאמַֽר׃ ב עַד־אָ֭נָה תּֽוֹגְי֣וּן נַפְשִׁ֑י וּֽתְדַכּאוּנַ֥נִי בְמִלִּֽים׃ ג זֶ֤ה עֶ֣שֶׂר פְּ֭עָמִים תַּכְלִימ֑וּנִי לֹֽא־תֵ֝בֹ֗שׁוּ תַּהְכְּרוּ־לִֽי׃
֍ ֍ ֍
פרק יט
הקדמה למענה השישי של איוב: כפי שהתבאר לעיל, בהקדמה למענה החמישי של איוב, לא רצה איוב להשיב עדיין על תשובות רעיו בענין 'רשע וטוב לו', עד שישיבו שלשתם, ויענה לכולם יחד. ולכן במענה זה אינו משיב תשובה לעיקר טענותיהם, אלא רק מתלונן על כך שהם מחרפים אותו ומרשיעים אותו בדבריהם, ומוסר דינו לדורות הבאים, שבודאי יצדיקו אותו, ומוסיף להזהירם מעונשו של ה', המקפיד על מי שמצער את חבירו, ובפרט אדם מיוסר כמוהו שאין לתופסו על צערו, ולהוכיחו בדברים קשים.
(א) וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר.
(ב) עַד אָנָה תּוֹגְיוּן נַפְשִׁי – עד מתי תעציבו את נפשי, וּתְדַכְּאוּנַנִי בְמִלִּים, כי הבין שבכל הדברים שאמר בלדד השוחי על הרשע, היתה כוונתו על איוב בעצמו.
(ג) זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים תַּכְלִימוּנִי, כי עד עתה דיבר איוב חמש פעמים, ורעיו דיברו חמש פעמים, ובכל דבריהם הכלימו אותו בכך שדיברו על עונשי הרשעים והתכוונו אליו, וגם מה שלא קיבלו את דברי איוב נחשב עבורו לכלימה, לֹא תֵבֹשׁוּ תַּהְכְּרוּ לִי – ולא תתביישו לדבר דברים הניכרים שהם מכוונים אלי, אף שדיברתם בלשונכם על כללות הרשעים, הרי כיון שכל הדברים שתיארתם אכן אירעו לי, ניכר שהיתה כוונתכם אלי.
